שערי ישר חלק א עח

הוא דוקא אם הספק המקורי לא נכרע בדין חזקה וממילא נשאר דין ספק טומאה וע"ז עשתה תורה שיהי' כודאי, אבל אם איכא חזקה על עיקר הספק שאינו נחשב לספק טומאה אז ממילא בטל דין ספק טומאה, ועפד"ז יתפרש לנו סוגית הש"ס היטב בטוב דלשון ראשון מפרש דפליגי רבנן בסברת תרתי לריעותא דרבנן סברי כיון דחסר לפניך מגרע חזקת המקוה ונשאר ספיקת המקו' בספק גמור וממילא כשאנו דנים על האדם שטבל בה מוקמינן לי' אחזקתי' ור"ש סובר אף דנגרע חזקת המקו' מ"מ לא חשיב כספק טבל או לא טבל ולא מוקמינן בכה"ג הטמא על חזקתי' ותרווייהו סברי דלענין האדם הטובל לא שייך למילף מסוטה דסוף טומאה מתחילת טומאה לא ילפינן ורק ספק טומאה של הטהרות שנגעו בהאדם שהוא תחילת טומאה יש ללמוד מסוטה, ומשו"ה לר"ש דספק של המקו' וגם של האדם לא נכרע ע"י חזקה ממילא כשאנו דנים על הטהרות הוא ספק טומאה ממש, ותלוי בחילוק רשויות דברה"ר טהור וברה"י תולין, דסובר כן בכל ספק טומאה כמש"כ בתוס', אבל לרבנן דסברי דספק טומאה של האדם נכרע ע"י חזקתי' דמעיקרא, ממילא ליכא על הטהרות דין ספק טומאה אלא ודאי טומאה, ומשו"ה בין ברה"ר בין ברה"י ודאי טמאות, ומש"כ בתוס' שם דלרבנן בלאו תרתי לריעותא ברה"י ודאי טמא אינו סותר לדברינו, דאי לאו תרתי לריעותא הי' נקטינן דנשאר על האדם דין ספק אז ממילא הי' על הטהרות דין ספק טומאה ממש. כנ"ל:

ותירוץ בתרא, האיבע"א, מפרש להיפוך, דתרווייהו סברי דריעותא דהרי חסר לפניך משו' כספק שקול, באופן דאפשר להעמיד הטמא על חזקתי' רק בהא פליגי דר"ש סובר דילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה וכיון דילפינן מסוטה לא מהני חזקה וכמו דלא מהני חזקת טהרה ברה"י כ"כ לא מהני חזקת טומאה ברה"ר ומשו"ה ברה"ר טהורות בין האדם ובין הטהרות שנגעו בו ורבנן סברי דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה, וכשאנו דנים לענין האדם הטובל לא שייך למילף מסוטה, וממילא דינו ככל ספק איסור ומוקמינן לי' אחזקתי' והטהרות נגררים אחר דינו של האדם שהוכרע ע"י דין חזקה, והסוגיא מתפרשת כמין חומר בעזה"י:

ולפ"ז ניחא היטב דאף לפמש"כ בתוס' לחלק בין נדה לכל ספק טומאה משני טעמים או משום דהוי ספק טומאה למפרע או משום דהוי ספק ראי' ולא ספק מגע, הוא רק על ספק המקורי היינו על האשה בעצמה אבל הטהרות שנגעו בה הם דומים לכל ספק טומאה, רק כיון דהוכרע עצם הספק מדין חזקה, ליכא על התולדות דין ספק רק דין ודאי, והכא במקו' שנחסר ג"כ כהאי דינא, דאם איכא הכרעת חזקה על המקו' או על הטמא שטבל בה אז הטהרות ממילא נגררים ג"כ אחריהם, ורק היכא דנשאר דין ספק על המקוה או גם על האדם אז ספק של הטהרות שייך לכל דין ספק טומאה דאיכא חילוק רשויות. אמנם לפי"ז קשה קצת שיטת התוס' בשני התירוצים שתירצו על קושיתם השני' דלב"ה מטמאינן מדרבנן הטהרות גם ברה"ר ובכל ספק טומאה ברה"ר מטהרינן אף לקדשים, ומתרצו דבכה"ג לא ילפינן מסוטה או משום דכיון דהאשה עכשי' טמאה ודאי או משום דספק ראי' ל"ד לסוטה כנ"ל ותירוץ זה אינו מספיק לדברינו אלא לקושיתם הראשונה בהא דהקשו שיהי' ברה"י טמא ודאי גם לחולין ככל ספק טומאה ברה"י וע"ז מובן לנו מה שתרצו דאף דבכל ספק טומאה ברה"י לא מהני חזקה הכא דספק המקורי אינו ספק טומאה או משום דהוי למפרע או משום דהוי ספק ראי' וכיון דספק העצמי דינו להכריע ע"י חזקה ממילא ליכא על תולדת ספק הטומאה דין ספק ומשו"ה מה"ת לכו"ע די' שעתה, אבל במה שחזרו והקשו בהא דמטמאינן מדרבנן גם ברה"ר היינו דרבנן עשאוה כספק שקול שלא הוכרע ע"י חזקה והי' ראוי להיות לכה"פ תלוי בחילוק רשויות דבכל ספק דליכא שום חזקה ג"כ מטהרינן ברה"ר, איך יתורץ קושיא זו בתירוצם מש"כ כיון דהאשה טמאה עכשי' ל"ד לסוטה וכן מה שכ' דטומאת ראי' לא ילפינן מסוטה הוא שייך רק על ספק של האשה אבל הספק שעל הטהרות הוא ככל ספק טומאה. כנ"ל. ואולי כונתם דכ"ז הוא רק חומרא מדרבנן דרבנן חשו לענין טהרות בכה"ג שלא לטהר אף ברה"ר. וצ"ע. ועי', בחי' הרשב"א לריש מס' נדה שכתב בטעמא דמילתא של הסוברים דמעל"ע שבנדה מטמאינן אף ברה"ר משום דלא ליהוי מילתא דרבנן כחוכא וכיון דהטהרות שנגעו בה ברה"י מטמאינן עלינו לטמא גם הטהרות שנגעו ברה"ר, ונראה בכונתו דאף דבמסוכן שהי' ברה"י ועבר ברה"ר סברי רבנן בפ"ה דטהרות דמטמאינן ברה"י ומטהרין ברה"ר התם הוא דין תורה כן לא חיישינן לזה אבל במילתא דרבנן עשו חיזוק שלא יהי' דינם כחוכא, אבל רחוק להעמיס כונת הרשב"א בדברי התוס' הנ"ל. ואולי י"ל דלב"ה שטמאה למפרע אינו בתורת ספק אלא בתורת ודאי, והא דקיי"ל דטהרות תרומה וקדשים תולין ולא שורפין כתבו בתוס' הנ"ל שהוא משום שיהי' לבו נוקפו, יעו"ש, וכן ברמב"ם כתבו מחמת שהוא מדברי סופרים, ולפי"ז ל"ק מה דלא אמרינן לענין הטהרות שיהי' טהורים ברה"ר כיון דלענין האשה עצמה הוא בתורת ודאי שוב ליכא על המגעות חילוק רשויות כנ"ל, וכן מצאתי בריטב"א סוף מס' קדושין היכא שהמגע הי' ודאית, דין הנוגעים כדין האשה עצמה, וכ"ז היכא שהדין נוגע גם לאשה עצמה, וכן מוכרח הענין מהא דמבואר במשנה טהרות דבספק יש בו כשיעור הבאנו לעיל ש"א פט"ז:

אמנם בעיקר היסוד המבואר בגמ' דתרתי לריעותא חשוב כודאי. היינו דמצרפינן