שערי ישר חלק א עג

ניתר האיסור מחמת המצו' ממילא הביאה מותרת גם בלי הכרח מצו' על זה בפרט, ומשו"ה שפיר צריכים אנו לדרשא האמורה במתני' גם לפי מה דמסיק בש"ס דליכא בזה דין דחית עשה את ל"ת משום דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה דהי' מקום לומר דאף דאינה ראוי' לביאה מ"מ כיון דמקים העשה ע"י נשואין לחוד ובנשואים בלא ביאה ליכא איסור תורה וכמש"כ הריטב"א סוף קדושין דגם לאביי דסובר קדש לוקה הוא רק בלאוין דכהונה וכדומה דכתבה תורה בלשון לא יקח אבל היכא דכתיב לא יבוא או לא תתחתן לכו"ע לא לקי על הקדושין וכן כתבו בתוס' יבמות ד' י' ע"א רק מסקו שם דאפשר דאסור לקדש מדרבנן שמא יבעול. יעו"ש משו"ה יש מקום לומר דמחויב לישא לקים המצו' ע"י נשואים ומלמדנו המשנה דליכא מצו' בכה"ג דמצות התורה היא שיקח אותה לאשה שהי' באפשרות לדור עמה כדרך איש ואשה וכיון דאסורה בביאה ליכא מצו' כלל ומתורץ קושית התוס' על נכון:

ועפ"ז נכונים ומסתברים מאד דברי הרמב"ם דגם אם אסורה באיסור דרבנן כשניות לעריות ג"כ בטל מצות ולו תהי' לאשה אף דמה"ת היא ראוי' לקימה אבל עכ"פ אינו יכול לקימה בפועל ולדור עמה באישות מחמת שהוא מוזהר בלאו דלא תסור ואף אם לאו זה הוא איסור אחר ואינו איסור ביאה אבל מ"מ אינו יכול לדור עמה וכל שאינו יכול לדור עמה ליכא מצו' של לקוחין והוי', ומדוקדק לשון הרמב"ם שכתב דאם היא אסורה עלי' ה"ז לא ישאנה היינו דאף דהאיסור הוא על הביאה ולא על הנשואים והמצו' היא על הנשואים. ולא הביאה, אבל כיון דדרשינן אשה הראוי' לו שיכול לדור עמה וכיון שלא יכול לדור עמה אין בנשואים מצו' כלל. ולפי"ז אין זה ענין לשאר דוכתא דמה שאינו ראוי מדרבנן אינו חשוב באינו ראוי מה"ת דהתם לא בעינן שיהי' ראוי לקים הענין בפועל רק שיהי' "הדבר"' ראוי וכיון דמה"ת הדבר ראוי ואיסור אחר הוא המונע וכמו לענין כסוי הדם דילפינן מאשר יאכל דבעינן שיהי' ראוי לאכילה ואם מה"ת מותר באכילה חייב בכסוי הדם אף אם איכא איסור דרבנן דמה"ת חשוב ראוי לאכילה דמה שאי אפשר לאכול מחמת לאו דלא תסור אינו משו' את הדבר לאינו ראוי לאכילה כמו שבארנו לעיל בפ"י:

ונראה לענ"ד דתוכן העיקרי בזה להבחין אימתי בעינן ראוי בפועל ואימתי סגיא ראוי בכח הוא תלוי באופן התנאי שבו תלתה התורה תנאי הראוי, דאם תנאי שיהי' ראוי גלתה תורה על עצם הדבר אז סגיא לן אם הדבר ראוי בעצם ולא איכפת לן מה שאינו נאכל מחמת ארי דרביע עלי' כלאו דלא תסור וכדומה, אבל אם תנאי זה אמרה תורה על איזה מעשה שתביא לידי מעשה אחרת וכל מעשה הוא בפועל אז אם גם סבה אחרת מעכבת שלא תהי' המעשה אחרת חשוב כאינו ראוי מה"ת, ומשו"ה בכסוי הדם שגלתה תורה אשר יאכל שהוא על עצם הדבר הנשחט שיהי' ראוי לאכילה אם מה"ת מותר באכילה ומדרבנן אסור חייב בכסוי דמה"ת הוי דבר הראוי לאכילה ומה שאינו נאכל בפועל אינו מגרע בזה להחשיבו לאינו ראוי, אבל באונס אמרה תורה ולו תהי' לאשה שהנשואים יהי' הכנה שעי"ז תהי' לו לאשה שידור עמה כדרך אשה בעלמא אז אם אינו יכול לדור עמה גם מחמת איסור דרבנן אין הנשואים הכנה שתהי' לו לאשה ואין כאן מצו' כלל. והעיקר הכלל בזה דכל שגדרה תורה על המעשה שעי"ז יהי' ראוי. למעשה שלאחרי' התנאי הוא בהאדם העושה ולענין האדם מה שאינו ביכלתו אף ע"י עכוב מדרבנן חשיב כמעוכב מה"ת דמה"ת הוא מוזהר, אבל היכא שהתנאי על החפץ שיהי' ראוי מה שמותר מה"ת חשוב ראוי אף שאסור מדרבנן. ודו"ק:

ובזה יתישב מה שראיתי בספרי האחרונים מקשים בהא דמבואר בסוגית הש"ס ב"ב ד' פ"א לענין הבאת בכורים בקונה אילן אחד לר"מ ולרבנן בשני אילנות דמביא ואינו קורא דאמרינן שם ודילמא בכורים נינהו ובעו קרי', קרי' לא מעכבת, ולא והאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו יעו"ש. ומוכח מזה דאף שאם באמת על הך צד דביכורים נינהו הי' ראוי לקריאה מ"מ כיון דלא אפשר לקרות מחמת ספק חשבינן לאינו ראוי לקריאה, ובגמ' יבמות אמרינן להיפיך דמה שאינו ראוי מחמת ספק לא חשיב כאינו ראוי דאמרינן שם ד' מ"א ע"ב בהא דתניא מעשה באדם אחד שבא לפני ר' יוסי א"ל מהו לחלוץ תוך ג' א"ל לא תחלוץ, ותחלוץ ומה בכך, קרא עלי' מקרא זה אם לא יחפוץ הא אם חפץ יבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכו' מתיב רב חיננא הספיקות חולצות ולא מתיבמות וכו' הכי השתא התם אם יבוא אליהו ויאמר דהא קדש בת חליצה ויבום הוא וכו' הרי מה דאינה אסורה ליבום מחמת ספק לא חשבינן לה כאינה עולה ליבום, ועפמש"כ י"ל דאינו דומה הבאת בכורים וקריאה, לחליצה ליבום, דבהבאה וקריאה, יש לפרש כונת התורה שתהא הבאת בכורים התחלה והכנה למצות קריאה וכיון דאי אפשר לקרות מחמת איזה טעם שיהי' אי אפשר להחשיב שתהא ההבאה הכנה לקריאה דעכ"פ אי אפשר לקרות מאיזה טעם שיהי' הלא לא יהי' בזה קריאה בפועל, אבל בחליצה ויבום אין כונת התורה שחליצה והיבום יהי' איזה הכנה והכשרה זה לזה דחליצה ויבום ביחד אי אפשר ובע"כ בזה הוא הכונה שתהא אשה כזו שהיא ראוי' ליבום, וכל היכא שתנאי התורה על העצם מה שאינו ראוי מחמת דבר אחר לא חשיב כאינו ראוי מה"ת:

ואמנם בסוגיא זו בלא"ה צריך לפרש קצת באופן אחר דהרי הכלל כל שאינה עולה ליבום הוא דוקא היכא דלא תפיס קדושין כמבואר בגמ' פ"ג דיבמות ד' כ', והכא מה דאינה מתיבמת מדרבנן בתוך ג' אינו משום