שערי ישר חלק א סב

אומרת ברי לי והקשו בתוס' הלא בחטאת קאי לפ"מ דמסקינן בפד"א דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמה אחזקה ותירץ ר"ת דחזקה דאשה דייקא ומינסבא מרעא לה להך חזקה דמהאי טעמא נמי שרינן לה כי ליכא עדים כלל אעפ"י שהיא בחזקת א"א. עכ"ל. והנה חזקת דייקא ומינסבא הוא נמי כעין הוכחה ורגלים לדבר שמבטל חזקת א"א ואף שלא מהני הוכחה להכריע בין העדים מ"מ מועיל לסתור החזקה ודין העדים לא נגרע וע"כ הטעם בזה דאע"ג דכל הוכחות אינן מועילות לשנות דין עדים בכה"ג אין חזקת דייקא ומינסבא מגרעת דין הספק היוצא מעדות של העדים אלא מסלקת דין חזקה ודין הראוי להיות מחמת עדות שתי כתי עדים ישאר כמו שהוא בלי גרעון, ולפי"ז הנה גם בקנוי וסתירה אם יהי' תו"ת על הזנות כיון דרגלים לדבר של קנוי וסתירה מבטל חזקות כמ"ש תוס' ריש נדה ופ"ק דחולין וכן מגרע דין ברי דידה כמש"כ תוס' סוטה ד' כ"ה גם בתו"ת יועיל הרגלים לדבר לסלק את חזקת היתר והברי דידה ודין היוצא מחמת העדים ישאר בלי גרעון ויהי' ספק שקול מחמת העדים ותהי' אסורה מספק לא כסוטה ודאית רק מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא דהחזקה של היתר והבריא דידה מתבטלים ע"י הרגלים לדבר ונשאר הספק הבא מחמת העדים כמו שהוא, אמנם לענין כשהיא אומרת ברי לי יש מקום לדון כיון דמ"מ נשאר דין ספק אצל בי"ד והיא אומרת ברי לי איך יכולים בי"ד לכופה על הספק אבל יש להוכיח מסוגית הש"ס כתובות ד' כ"ב ע"ב כמש"כ דלא מהני ברי כה"ג דאמרינן שם בתו"ת לענין גירושין דתצא היכא דאומרים עכשי' גרשה משום דאם איתא דהכי הוא אחזי לן גיטך והוכחה זו ודאי דלא מהני להכריע בין העדים אלא דמרעא את ברי דידה ומשו"ה תצא והטעם בזה דאף דלבי"ד הוי דין ספק ומ"מ כופין אותה דבאמת בבירור שכלי ברור לבי"ד שהעדים משקרים אלא דלא נתנה לנו תורה רשות להכריע דין בין העדים ע"י הוכחה שכלית' אבל להכריע שברי לה שקר יש לנו רשות וכח ע"ז:

פרק יט תנן במס' טהרות פ"ו כל שאתה כו' לרבות ספיקות וספק ספיקות ברה"י טמא ברה"ר טהור כיצד נכנס למבוי והטומאה בחצר ספק נכנס ספק לא נכנס ואפי' נכנס ספק היתה שם ספק לא היתה שם ואפי' היתה ספק יש בה כשיעור ספק שאין בה כשיעור ואפי' שיש בה ספק טמאה ספק טהורה ואפי' טמאה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא, רא"א ספק ביאה טהור ספק מגע טומאה טמא. ע"כ. וכתבו בתוס' ב"ב ד' נ"ה ע"ב וז"ל ור"ת מפרש דפליגי דרבנן מטמאו אפילו בכמה ספיקות משום דמן הדין אפילו בחד ספיקא טהור דאוקמא אחזקה וילפינן מסוטה דטמא וא"כ מה, לי חדא ספיקא מה לי הרי ספיקו דהא אפילו בחדא ספיקא הוי לן למימר דטהור ור"א סבר אין לך בו אלא חדושו ודוקא חדא ספיקא טמא. עכ"ל:

וקשה טובא דאדרבה כל החילוקים בספק טומאה בין רה"ר לרה"י ובין יש בו דעת לישאל לאין בו הוא משום דלא ילפינן מסוטה רק כענין שחדשה תורה בסוטה אף דמוכח מהתוספתא פ"ו דטהרות, דאם לא הי' הבדל כלל לא היינו מחלקים בין רה"י לרה"ר רק שמצאו איזה סמך דיש לחלק בין ספק שנולד במקום רבים לנולד במקום שאינו לרבים בארנו לעיל פט"ו אבל אם איכא קצת במה לחלק אמרינן אין לך בו אלא חדושו והכא ההבדל בין חד ספק לס"ס הוא מוסכם בש"ס דחד ספק לחומרא מה"ת וס"ס מותר אף מדרבנן ואיך נאמר דבכה"ג סברי רבנן מה לי חד ספיקא מה לי תרי ספיקא, ולענין רה"ר כיון שמצינו איזה חלוק בין רבים ליחיד מפני שהצבור עושים את הפסח בטומאה אמרינן דלא ילפינן מסוטה רק כענין דמיירי הכתוב בסוטה וזוהי תמוה רבתא:

עוד קשה מגמ' כתובות ד' ט"ו דמוכיח הש"ס דקבוע כמחצה על מחצה מהא דתניא בתוספתא תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע ספיק טמא היינו דאי לאו כמע"מ ראוי להיות טהור אף ברה"י דלא חשיב ספק טומאה אלא כודאי טהרה ולמה לא נימא דגם בס"ס הוי כודאי טהרה, ועוד קשה לפ"מ דאיתא בגמ' כתובות ד' י"ד דלר' יהושע אלים ספיק ספיקא מרובא דברוב כשרים אצלה פוסל ר"י ובספק ספיקא מכשיר ומזה הוכיח הרשב"א בתשו' הובא בפר"ח יו"ד סי' ק"י דאפשר דס"ס עדיף מרוב. יעו"ש. וכן מוכח קצת שיטת תוס' בכתובות ד' ט' ע"ב דכתבו דס"ס מהני להוציא ממון משמע אף למ"ד דאין הולכים בממון אחר הרוב מ"מ בס"ס דעדיף מרוב מהני אף להוציא ולענין ספק טומאה ס"ס גרע מרוב דרוב לטהרה מהני אף ברה"י וס"ס לא מהני וכן להיפוך אם רוב לטומאה טמא אף ברה"ר כדאיתא התם בסוגיא דכתובות ולא מצאתי ביאור ענין זה בהספרים שת"י:

והנה בעיקר היסוד בטעמא דהיתירא של ספק ספיקא לא מצאנו מפורש בדברי רבותינו הראשונים ז"ל ובהא דאמרינן בגמ' כתובות באומר פ"פ מצאתי דנאמן לאוסרה עלי' והא ס"ס הוא ספק תחתי' ספק אינו תחתי' ואת"ל תחתי' ספק באונס ספק ברצון כתבו שם בתוס' דאם הי' ספק אונס ספק רצון ספק אינו שקול היינו דמחמת שאונס יש לו קול לא הי' חשיב ספיק ספיקא אלא דהא דאמרינן דאונסא לא שכיח הוא רק מדרבנן הוא שהחמירו לומר כן ומשו"ה בס"ס לא החמירו. יעו"ש. וכתב בס' פנ"י ע"ז וז"ל מיהו יש לי מקום עיון בדברי התוס' דמשמע מיהו דפשיטא להו דאי הוי רוב ברצון רוב גמור תו לא הוי ספק ספיקא ספק אונס ספק רצון ולא ידעתי למה לפמש"כ דשיטת תוס' וסיעתם