שערי ישר חלק א נח

בטענת ברי דידה, אבל לא מטעמא שכ' הח"ס שהוא משום דאין אשה נאסרת בלא קנוי וסתירה טעם זה חס מלהזכיר דמטעם זה נתיר גם בלא טענה דידה ובלא שום חזקה וזה נגד דברי הש"ס בסוגיא דפ"פ ונגד פשטות כל הראשונים וכנראה דחקו לזה הקושיא שנשתבשה בשם המרדכי שהביא הב"ח בסי' ס"ח והאמת הוא כדברי הט"ז שטעות הדפוס נזדמן לפני הב"ח ובדפוסים שלנו כתוב כדברי הט"ז שהביא המרדכי פסק הלכה. יעו"ש:

אמנם מה שראיתי בתשו' עונג יו"ט סי' קע"א שמפרש דברי הרשב"א במשמרת שהבאנו לעיל דסובר דא"א שזנתה וס' באונס ס' ברצון הוי כודאי כסוטה ספק שע"י קנוי וסתירה ומדחיק שם לפרש סוגית הש"ס דפ"פ דמפורש שם דס"ס מותרת ובס' טומאה ברה"י דהוי כודאי לא מהני ס"ס ודחק לתרץ דהיכא דשויא אנפשי' חד"א שאני דאינה אסורה אכו"ע ול"ד לסוטה חילוק זה אינו מתקבל על הלב, ולענ"ד ברור הוא דלא נתכון הרשב"א לאסור בס' אונס ס' רצון שיהי' כודאי כס' סוטה שע"י קנוי וסתירה דהרי מסיק הרשב"א בסוף דברי' וס' דאורייתא לחומרא ועל ס' סוטה שעשתה תורה כודאי לשיטת הרשב"א בחי' ליבמות פ"ק דעל סוטה ספק בעל לוקה עלי'. יעו"ש. לא ויתכן דשום פנים שיאמר הרשב"א בלשון ס' דאורייתא לחומרא דמשמע דרק הוי לחומרא ולא כודאי אלא נראה שמדברי הרשב"א אלו מוכחת שיטת בעל תבואת שור בסי' כ"ט שהוכיח דסובר כר' יונה דבס' השקול אם רק נולדה ריעותא לפנינו לא מוקמינן אחזקה יעו"ש. ועד"ז מדוקדק לשון הרשב"א שכ' שאין תולין ד"ת להקל משום חזקה דכשרות שהרי שור שחוט לפניך היינו כיון דראו שנבעלה והס' שמא באונס ע"ז לא מהני חזקה כשיטת ר"י הנ"ל ועי' בתשו' ברית אברהם ח' אה"ע סי' פ' שהאריך בענין זה למצוא מקורים בראשונים דלא מהני חזקה מה"ת באתיליד ריעותא ולפמש"כ יהי' לנו דברי הרשב"א אלו ליסוד גדול לענין זה ול"ד לתרי ותרי דמוקמינן אחזקה דהתם לפי עדות המתירין לא נעשה שום מעשה אבל אם נעשה מעשה רק הספק אם הי' באופן האוסר הוי שור שחוט לפניך ולא מוקמינן אחזקה כנלענ"ד ואף שנראה קצת מלשון הרשב"א שהובא בשטמ"ק פ"ק דכתובות בשמו כדברי תשו' עויו"ט דז"ל והא דר"א דאסר באשת כהן א"נ בקטנה בת ישראל דוקא במכחישתו וטוענת בתולה שלמה נבעלתי וכו' אבל במודה וטוענת שנאנסה קודם שנתארסה וכו' נאמנת דהא קייל כר"ג וכו' ולא גרע פ"פ ממי שראינוה שנבעלה וצוחה ואמרה אנוסה אני דנאמנת והרי היא כחתיכת ספק חלב ספק שומן דעד א' נאמן עלי' ואעפ"י שזו עדות אשה בגופה הא אמרינן דנאמנת כדאיתא בברייתא וכו' וסוטה שנסתרה היינו טעמא משום דרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה ותדע לך דהרי נסתרה בלא קנוי אינה אסורה לבעלה ואפי' לר"י וכו' ואע"ג דכל ספק טומאה ברה"י נמי טמא וגמרינן לה מסוטה אעפ"י שאין רגלים לדבר דאלמא סוטה לאו משום טענת רגלים לדבר היא ליתא דס' טומאה היינו משום דליכא מאן דאמר בהא לא נטמא, אבל סוטה שנסתרה דטענתה ברי אי לאו משום רגלים לדבר לא מטמאינן לה וכל ספק טומאה אקיש רחמנא לסוטה שיש רגלים לדבר דלא אקשינהו רחמנא אלא לספק ברשויות ויש בו דעת לישאל אבל לרגלים לדבר לא אקשינהו רחמנא לדעת רבנן דר"ש ולר"ש אקשינהו לגמרי כדאיתא בריש נדה עכ"ל הצריך לנו שהובא שם בשם הרשב"א ז"ל דמוכח פשטות דברי' דבסוטה בחד ספק כס' אונס ס' רצון היכא דלא טוענת ברי אסרינן לה גם בלי רגלים לדבר כסוטה ודאית אבל כשנדייק בסוף דברי' שכ' דכל ספק טומאה אקיש רחמנא לסוטה ע"י רגלים לדבר דלא אקשינהו רחמנא אלא לספק רשויות וכו' נראה להדיא דאין ספק זנות באשת איש ספק טומאה ממש אלא דמה דאקשינן ספק טומאה ברה"י לסוטה מהראוי להיות שיהי' ערך ספק שקול כמו בסוטה וכיון דבסוטה איכא רגלים לדבר שהוא יותר מספק שקול איך ילפינן שבזה הורתה תורה שיהי' ספק טומאה שמדת צדדי הספק שקולים ודאי טמא כסוטה, וע"ז תירץ דבסוטה שמתגדל צד הנוטה שזנתה ע"י הרגלים לדבר לעומת זה מתגדל צד המטהר אותה ע"י טענת ברי דידה ובמצטרף נוכל לקרות זה כספק שקול ויכולים אנו לומר דמה דאקשה תורה ספק טומאה ברה"י לסוטה הוא בספק שקול בלא רגלים לדבר, וכן מה דמשמע מדברי הרשב"א שכ' ותדע דאם נסתרה בלא קנוי אינה אסורה לבעלה היינו דמזה מוכח דבעינן דוקא רגלים לדבר משמע דאם הי' איזה רגלים לדבר היתה אסורה בלי קנוי וסתירה דאם נימא כמש"כ דגזה"כ היא דוקא קנוי וסתירה מה מוכיח הרשב"א מזה דאינה נאסרת בלא קנוי דסוטה האמורה בתורה הוא מחמת רגלים לדבר הלא אף אם הי' גם בסתירה לחוד רגלים לדבר ג"כ לא היתה נאסרת דחסר קנוי, אבל האמת יורה דרכו דרגלים לדבר בלא קנוי וסתירה לא מהני להוציאה מבעלה כמו שכתבנו מסוגית הש"ס דסוטה מבעל שמחל על קנויו רק הרשב"א כאן לא נחית לברר דין זה דבחי' למס' יבמות הביא דעת האומרים דבדבר מכוער תצא מבעלה וכ' שם דלדבריהם יפרשו דלאו דוקא בקנוי וסתירה דגם עדי כיעור מיחשבו לדבר ברור. יעו"ש. ושם הקשה בעצמו מסוגית הש"ס דסוטה הנ"ל דלא גרע בעל שמחל מעדי כיעור וכמו שהוכיח לענין עדי כיעור כ"כ הוכחתנו חזקה לענין רגלים לדבר שע"י קנוי וסתירה שהרגלים לדבר לחוד אין מועיל לאסור רק בהצטרפות עצם הדין של קנוי וסתירה וזה ברור בס"ד:

ובהא נחתינן וסלקינן דכל שלא ראו עדים או הבעל עצם הזנות כדרך המנאפים אין להוציאה דגזה"כ דבעינן ראית דבר ברור אם לא שיהי' בגדר אנן סהדי דאז חשיב כדבר ברור אבל