שערי ישר חלק א נב

שתי נשים ואיש אחד שהם רבים במספר, ומדברי הרמב"ם שהביא בה' אבות הטומאה פט"ז הטעם הראשון האמור בתוספתא והראב"ד בהשגות שם כתב להוסיף הטעם השני משמע שטעמים אלו נוגעים לדינא קצת, והנה עפ"י הטעם הא' שבתוספתא שנקט הרמב"ם לעיקר מפני שמצינו שהציבור עושים פסח בטומאה י"ל דכיון דמוכח מסתימת הש"ס פ' כיצד צולין וברמב"ם ה' ק"פ דנשים טמאות אינן משלימות לרוב ציבור שיעשה הפסח בטומאה ע"י הצטרפות הנשים משו"ה גם לענין ספק טומאה אינן נחשבות לרבים ואף דלענין טומאה לכה"פ מצטרפות לשני אנשים להתחשב לשלשה ולענין פסח כיון דאינן מצטרפות להשלים לרוב נראה דאינן עולות למספר ואם יהי' מחצה ע"מ אנשים טהורים וטמאים וכמה נשים טמאות לא יבוא הפסח בטומאה, אפשר לומר דכיון דלענין פסח בעינן רוב הקהל ונשים לענין זה לעולם כיחידים חשובים ואינן משלימות כלל לענין רוב הקהל, אבל לענין טומאה דבעינן מספר שלשה ומספר זה חשוב רבים ורבים לענין זה הוא שלשה יחידים פרטים משו"ה נשים אף דכמה נשים אינם חשובים כרבים אבל מספר יחידי לא נגרע מהם. וצ"ע:

ושיטת הרמב"ן ג"כ קשה מאד דאם נימא דהמטמא אינו עולה למספר כלל משום דהוי כגוף השרץ א"כ לפי"ז גם הבועל אינו בכלל המספר ורק הנבעלת לחוד ואיך אמרינן מה סוטה בועל ונבעלת היינו דשנים חשובים רה"י ולשיטת הרמב"ן מהראוי להיות דשנים נחשבים לרה"ר דבסוטה רק הנבעלת מן המספר ולא יותר ואפשר לומר דכל פחות משלשה כחדא דמיא דרבים הוו שלשה אבל לשון הש"ס במס' נזיר מה סוטה בועל ונבעלת דחוק לפרש כן, וכד נדיק בלשון הרמב"ן נראה דמשו"ה אין האשה מן המנין משום שהיא טמאה ודאי ואין הספק בה משו"ה הויא כגופו של שרץ ולענין הבועל הוי ספק גם עלי' דהרי ע"י ביאה נאסרת לבועל והענין בזה י"ל עפ"י הטעם הראשון בתוספתא דלענין טומאה מצאו חז"ל לדרוש לחלק בין יחיד לרבים משום דמצינו חילוק בתורה לענין פסח הבא בטומאה שהותר לרבים ולפי"ז כל שהספק נוגע לרבים הוי ספק טומאה ברה"ר ואם הוי ספק כזה דלא שייך כלל לאיזה אנשים הנמצאים באותו מעמד אינם עולים למנין משו"ה סובר כיון דאצל האשה האשה אין שייך ספק זה דהרי היא טמאה ודאי והספק הוא רק על הטהרות משו"ה אין האשה מן המנין אבל אם הי' הספק גם על האשה אז גם האשה נכנסת במספר דהספק שנתחדש במקרה זו נוגע גם אלי', אכן אם יהי' לפ"ז אחד מהשלשה אנשים טמא ודאי נאמר שלא יהי' בזה דין ספק טומאה ברה"ר וזה לא יתכן לומר דהרי בגמ' נזיר דפריך הש"ס ריש פרק שני נזירים באחד שאמר להם ראיתי אחד מכם שנטמא שיהי' דין ספק טומאה ברה"ר אף דאחד הרואה ודאי לא נטמא ומה לי אם הוא טהור ודאי או אם הוא טמא ודאי כיון דבין כך ובין כך אין הספק נוגע אלי' כלום וזה רחוק לומר ודאיכא הבדל בין ודאי טמא לודאי טהור דבטהר נוגע אלו' שמא יגעו בגדים אח"ז אל האיש המסופק דא"כ גם בודאי שמא יצויר חשש רחוק כזה שמא יגע האיש שנולד בו הספק לטהרותי' של הטמא וע"כ נראה דלא יתכן לפרש כן בכונת הרמב"ן וגם מה שכתב כגופו של שרץ אינו מדויק לפ"ד:

וע"כ נראה דעיקר כונתו הוא דהמטמא אינו נכנס בחשבון המספר ורק האנשים העומדים יחד ברשות אחד בקירוב שאפשר להגיע אליהם הטומאה הוי דין רה"ר עליהם אם הי' שלשה ובזה אין הבדל אם אחד מהם טמא מכבר או לא דאף לטעם האמור בתוספתא הוא רק איזה טעם על עיקר החלוק שבין רה"י לרה"ר אבל הדין לא ישתנה אם גם לא יתאמת טעם זה דהרי באמת גזה"כ הוא וכן נראה לי בהא דפליגי הרמב"ם והראב"ד בה' נזירות פ"ט הט"ז דהרמב"ם סובר דאם הי' שלשה בחצר אחד הוא רה"ר ואין חילוק אם היו מקורבים זל"ז או עומדים בריחוק והראב"ד בהשגות שם סובר דרק אם היו במעמד אחד שלפי מצב עמידתם הי' באפשרות שתגע הטומאה לאחד משלשתם ואז אף אם ידוע שאחד מהם לא נטמא חשיב רה"ר אבל אם עפ"י מצב עמידתם אי אפשר שתגע הטומאה ואינה זקוקה להם כלל אינו מצטרף להם וחשיב רה"י. יעי"ש, אין חלוק, טעמיהם עפ"י סברות טעמי התוספתא הנ"ל אלא דהרמב"ם סובר דלא ניתנו לשיעורים כיון דשלשה חשיב לענין זה רה"ר אין לנו לחלק אופני עמידתם, והראב"ד סובר דכיון דאינם עומדים יחד ואין אחד שייך לחבירו כלום אינם מצטרפים לשלשה להיות לרשות הרבים, ונראה לי דרק ברשות היחיד במקום דלא שכיחי רבים, אלא שלשת האנשים משווים אותו לרה"ר בכה"ג מחלק הראב"ד אופני עמידתם, אבל ברה"ר ממש מודה גם הראב"ד, וראי' לזה שבהלכות אבות הטומאות פי"ט לא הזכיר הראב"ד שם תנאי זה דבעינן ברה"ר שיעמדו שלשה יחד דבאמת גזה"כ הוא לכן רה"ר ספיקו טהור אבל מה שע"י שלשה מתחשב ג"כ רה"ר בזה סובר הראב"ד דרק שלשה במעמד אחד שאפשר הטומאה ליגע בזה כמו בזה חשיב כשלשה יחד להיות רה"ר ואם לאו הכי הרי זה רה"י אבל אם הוא רה"ר א"צ שיהי' במקרה זו אפשרות ספק מגע לשאר אנשים ותמוהים בעיני דברי הלח"מ שם שמבאר כונת הראב"ד דדוקא שהשנים יהי' מסופקים על השלישי שמא נגעה הטומאה בו ואם יודעים שבו לא נגעה הטומאה אין השלישי מצטרף יעי"ש. דלפי"ז אם יהי' ספק טומאת אוכלים באופן שהמטמא אינו מטמא אדם לא יצויר דין רה"ר שעל האנשים העומדים ליכא ספק, וזאת לא שמענו, ועפ"ז מפרש הרמב"ן דמה שע"י שלשה נעשה כרה"ר הוא רק שלשה מלבד המטמא והאשה שהיא ודאי טמאה הרי היא כגופו של שרץ דאפילו שאנו מסופקין על ראיתה למפרע אבל כיון שטומאתה מחמת עצמה היא הרי היא כודאי טמאה וכגופו של שרץ ומשו"ה י"ל דל"ק מן הבועל שעולה