שערי ישר חלק א מט

ותרצו לבסוף דלא ילפינן מסוטה אלא טומאת מגע ולא טומאת ראי'. יעו"ש. וקשה לי הלא משנה מפורשת היא במסוכן שהי' ברה"י והוציאוהו לרה"ר כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור ומאי שנא ספק חי ספק מת מספק ראי' של נדה או ספק לידה דהרי עיקר סברת המחלקים בזה הוא דגמרינן מסוטה היכא דהספק הוא בענין הנגיעה כמו בסוטה דהבועל הי' שם ודאי והספק הוא על מעשה הביאה אבל אם הנגיעה ודאית והספק הוא על המטמא אם הוא דבר המטמא או לא בכה"ג לא גמרינן מסוטה ובמסוכן מפורש במשנה דתלוי בחילוק רשויות אף דהמגע הוא ודאי והספק הוא במטמא, אח"ז מצאתי בתוס' נדה ד' י"ז ע"ב ד"ה ואין שורפין אחרי שכתבו שם ג"כ האי תירוצא שכתבו בריש מס' דלא גמרינן מסוטה ספק דאתא ע"י ראי' גופה כתבו בזה"ל וצ' ע במכילתין גבי דם תבוסה דמשמע ספק יצא מחיים ספק לאחר מיתה ברשות היחיד ספיקו טמא ברשות הרבים ספיקו טהור. עכ"ל. ודברי התוס' אלו ג"כ אינם מובנים לכאורה למה שבקו משנה מפורשת דמס' טהרות הך דמסוכן וכמה ברייתות בתוספתא פ"ו בשרץ שפירש לרה"י ולרה"ר ואינו ידוע אם שרץ הוא או צפרדע וכן בנגע באחד בלילה ואין ידוע אם חי או מת דר"מ מטהר ברה"ר דמפורש בכל הנך אף דספק טומאה הוא מצד עצמו ולא מחמת נגיעה אבל כיון דלטהרות שנגעו הוא ספק טומאת מגע גמרינן בהו חילוק רשויות, וכן מפורש במס' טהרות פ"ו מ"ד בדין ספק יש בו כשיעור או לא והתוס' נדו מכל זה והקשו רק מדין תבוסה ובודאי כוונו בזה ענין גדול:

והנה יש לדון בכל השקלא וטריא של התוס' בריש מס' נדה שהקשו שם בהא דלב"ש דיין שעתן ולב"ה ולרבנן לחולין מודים לב"ש דדיין שעתן למה לא מטמאינן ככל ספק טומאה ברה"י, ותרצו דלענין לטמאה למפרע לא ילפינן מסוטה, ואח"כ הקשו מספק טומאה ברה"ר דטהור אף לקדשים ובמעת לעת שבנדה מטמאינן לקדשים אף ברה"ר והוכיחו זה מסוגית הגמ' ד' ה', דמוקמינן שם כשחברותי' נושאין אותה במטה והוי תלתא ושלשה חשוב כרה"ר, ותרצו דגם לטהר ברה"ר לא ילפינן מסוטה היכא שעכשי' היא ודאי טמאה דל"ד לסוטה דגם עכשי' היא בספק, ואח"כ כתבו די"ל עוד דלא ילפינן לטהר ברה"ר רק טומאת מגע ולא טומאת ראי'. יעו"ש. וראוי לבאר אם על האשה עצמה הקשו שיהי' בה דין חילוק רשויות או על הטהרות שנגעו בה, ונראה לי מפשטות דבריהם מה שתרצו ד"לטמאה" למפרע לא ילפינן מסוטה דעל האשה עצמה סובב הולך דבריהם וכן לא שייך כ"כ לומר לענין הטהרות ענין למפרע דעל הטהרות הוא ספק מכאן ולהבא, וכן מה שתרצו לענין רה"ר כיון דעכשי' ודאי טמאה היא לא דמי לסוטה דגם עכשי' הוא בספק לא שייך כלל על ענין הספק טומאה שנולד לנו על הטהרות, ובע"כ צ"ל בסברת התוס' דסברי דלעולם בספק טומאה מה שחדשה תורה חילוק רשויות הוא רק על הדבר הראשון שבו נולד ספק הטומאה וכפי שורת הדין של דבר זה כן יהי' דין כל הדברים הנוגעים בו, ומשו"ה כשהקשו מדין ספק טומאה ברה"י כוונתם על האשה עצמה היינו אם היתה האשה ברה"י בשעת מגעה אל הטהרות עלינו להחזיק כאילו היתה האשה אז ודאי טמאה, וע"ז תרצו דלענין לטמאה למפרע לא ילפינן מסוטה דהתורה עשתה ספק כודאי רק משעת לידת הספק שיהי' דינו כודאי אבל לא אמרה תורה שעלינו להחזיק שהי' או שהוא ודאי וממילא כיון דעל טומאת האשה שבה נולד הספק לא ילפינן מסוטה ודינה לאוקמה בחזקתה כן יהי' משפט הטהרות שנגעו בה כמש"כ דלעולם הדין כמשפט הדבר הראשון שנולד בו ספק הטומאה ובזה נתישב לי מה שנתקשו המפרשים בדברי התוס' לפרש בהא דמוכח מהגמ' במקו' שנמצא חסר דתלוי ג"כ בדין ספק טומאה ברה"י דאמרינן שם ושניהם לא למדוה אלא מסוטה וכו' ור"ש סבר כסוטה מה סוטה ברה"ר טהור, או מסוטה מה סוטה ברה"י טמא ודאי וכו' הכי השתא התם רגלים לדבר. יעו"ש. ולשיטת תוס' דמסוטה לא ילפינן לענין למפרע קשה מה מדמה הש"ס ספיקא דמקו' לסוטה, ובס' ש"ש ש"א פ"י וי"א האריך שם בשיטת מהרש"א ומהר"ם ושיטת רב המנהיר הובא במשנה למלך. יעו"ש. ושיטת הרש"א שהכריע כן המל"מ לחלק בין היכא דאיכא חזקה להיכא דליכא חזקה קשה לי כיון דלענין ספק טומאה ליכא חילוק בין היכא דאיכא חזקה או לא למה נחלק לענין למפרע בין איתחזק או לא וממ"נ אם לא דמי לסוטה מה יועיל לנו אם ליכא חזקה להשוותו לסוטה, ושיטת רב המנהיר שמישבה הש"ש מקושיות המל"מ אינה מתפרשת כהוגן לפי משמעות דברי התוס' בסוגיא, ועפמש"כ י"ל דבמקו' אינו ענין לדין טומאה למפרע דהנה על הטהרות שנעשו ע"ג הוא ספק טומאה דלהבא דהספק הוא אם טמאים המת עדיין או נטהרו מטומאתם ועל ספק של המקו' כשהוא חסר עכשי' ומסופקין אנו שמא נחסר למפרע הוא ספק שאינו ספק טומאה ועל ספק זה ודאי דלא שייך לומר שיהי' ספק כודאי, רק שדין ספק של המקו' מספק לנו את דין הטהרות אבל הטהרות יש להם דין חלוק מן המקו' משני טעמים חדא דדיניהם חלוקים דזה ספק טומאה וספק מקו' הוא ספק אחר ספק כח המכשיר, ועוד כיון דלענין המקו' עצמה ליכא נפ"מ כלום אם נחסר עכשי' או נחסר מכבר עלינו לדון רק על הטהרות וכשאנו דנים עליהם לא שייך כ"כ ענין למפרע כמש"כ, ול"ד לענין טומאת מעל"ע של האשה דהתם גם לענין האשה הוא ספק טומאה וגם נוגע הספק לה לעצמה דלענין נדה איכא נפ"מ מתי הותחל ראיתה לענין טהרתה ליום שביעי וכן לענין זבה שתלוי בימים וכיון דעיקר ספק טומאה נולד "בה" תלוי כל חילוקי הדינים בה וכיון דאצלה אין ספק טומאה זה כסוטה גם הטהרות שנגעו בה כמוה, אבל במקו' נולד ספק טומאה רק בטהרות