שערי ישר חלק א מח

מטהרים ופי' הרמב"ם שנולד לו ספק באיזה מהם נגע אם בטומאה שברשות זה או בטהרה שברשות השני' וכן פסק להלכה עפ"י פירושו וז"ל בפט"ו מה' אבות הטומאות ה' ט' ספק שתי רשויות כיצד הי' דבר טמא ברה"י ודבר טהור ברה"ר או שהי' הדבר להיפוך ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע וכו' הרי זה טהור. ע"כ, ונראה בטעם מחלקותם של ר"י וחכמים דספק זה מתילד ע"י שתי הרשויות היינו ע"י רה"ר ורה"י דאם הי' מתברר המקרה שהי' ברה"ר ממילא ליכא שום ספק על המעשה שאנו מסופקים ברה"י וכן להיפוך, ומשו"ה סובר ר"י אף שדבר הטמא מונח ברה"ר והוי ספק טומאה ברה"ר דעיקר הספק בזה הוא רק אם נגע אל הדבר הטמא, דנגיעה אל הדבר הטהור לא מעלה ולא מוריד אלא כיון שלידת הספק נעשה ע"י הצטרפות שתי הרשויות ביחד סובר ר"י כיון דרשות הרבים גורם היתר ודאי ורשות היחיד גורם איסור ודאי מהראוי להיות איסור ודאי דהיתר הוא שלילה ואיסור הוא בחיוב, זהו טעמו של ר' יהושע דמטמא, וטעם של חכמים נראה דסברי דכל היכא שגם רה"ר מצטרף אל הספק הוי כספק טומאה ברה"ר גרידא דכל שבירור הדבר תלוי באנשים הרבה או ברשות שנמצא שם רבים בטל מזה הספק דין ספק רה"י ולהלכה קיי"ל כחכמים כמו שפסק הרמב"ם. ועפי"ז י"ל דר"ש סובר דגם במסוכן שהוציאוהו לרה"ר הוי כספק רשויות דהבירור שאפשר להיות ע"י הוצאתו לרה"ר מבטל הספק של רה"י דאם יודע שהי' ברה"ר חי בע"כ שהי' חי מעיקרא כשהי' ברה"י, ומשו"ה מטהר כספק טומאה ברה"ר, ורבנן סברי דל"ד לשתי רשויות דהתם מן המקרה שהי' ברה"י לא הי' מתילד הספק ורק ע"י הצטרפות המעשים משתי הרשויות נולד הספק ומשו"ה חשבו כספק טומאה ברה"ר כמש"כ, אבל במסוכן נולד הספק ע"י רשות היחיד בפ"ע בל' צירוף רה"ר, ומה שהובא שם בש"ש דברי הרמב"ם בפי' המשנה בהא דאמר ר"ש רה"ר מפסקת שכתב בזה"ל מאחר שאמרנו שאשר שנגע בו ברה"ר טהור לפי שהי' שם בחזקת חי הנה מן הראוי שיהי' טהור אשר נגע בו לפני זה והוא ברה"י כי איך יאמר שהוא עתה ברה"ר חי ולפני זה כשהי' ברה"י הי' מת זה והי' שקר וזה ענין אמרו רה"ר מפסקת ר"ל ובטל משפט הספק הקודם ברה"י, ולשון התוספתא בביאור מאמר ר"ש אומר רה"ר מפסקת למפרע שאינו יכול לומר מת הי' ברה"ר וחי ברה"ר ואין הלכה כר"ש. עכ"ל. אפשר ג"כ לפרש עפ"י דרכנו היינו דאם אנו מטהרים מה שנגע ברה"ר ענין זה מכריח לטהר גם מה שנגע ברה"י, דכמו שאם הי' מתברר בבירור גמור שהי' חי ברה"ר הי' בטל הספק שהי' מעיקרא ברה"י כ"כ מה שהדין מצד ספק חי לטהר ברה"ר זה הדין נותן לבטל דין טומאה שהי' מחמת הספק ברה"י הקדום משום שצד הספק שמא חי הי' ברה"ר מכריע שהי' חי ברה"י ונמצא מ מ מילתא שנצטרף אל ספק רה"י ספק רה"ר, וספק טהרה הבאה ע"י מקרה המתילדת ברה"ר גורם לבטל ולהסיר את ספק הטומאה הבא ע"י מקרה שנולד לנו ברה"י, ודוקא אם שני הצדדים הגורמים הדין נתחדשו ברה"י אמרה תורה שיהי', כודאי כאילו אין כאן צד הגורם לטהרה, אבל בכה שצד המטהר מסתפק לנו גם רשות הרבים גורם לבעל את צד הגורם לטמא, ואין לדון לומר להיפוך שרשות היחיד יכריע לטמא את הטהרות שנגעו ברה"ר דאם הי' מת ברה"י א"א שיהי' אח"כ חי ברה"ר דזה אינו וכמו בספק שתי רשויות לפי' הרמב"ם דנקטינן כחכמים לטהר שצירוף, רה"ר מבטל דין רה"י ולא להיפוך משום דרה"י הוא מה שלא נולד ספק זה ע"י רבים ובכה"ג נולד ספק זה לרבים דאם נצרף אל הרבים גם ספק היחידים עוד נתוסף מספר המסופקים וזה פשוט, ומה שכ' שם בס' ש"ש דלר"ש גם בספק שרץ ספק צפרדע שהי' ברה"י והוציאוהו לרה"ר יכריע רה"ר את רה"י גם לפמש"כ יהי' הדין כן לר"ש דלעולם רה"ר מבטל דין רה"י. אמנם מה דפשיט לי' להגאון בעל הש"ש דין זה של ספק שרץ וצפרדע והראה מקום בפ"ה דטהרות לא מצאתי דין זה כי שם מבואר רק בשרץ וצפרדע שהי' ברה"י ואינו יודע באיזה מהם נגע, אבל אם המגע ודאית והספק היא במטמא לא נמצא שם, רק יש להוכיח זה מהתוספתא פ"ו הובא בגמ' כתובות לענין קבוע כמע"מ בט' שרצים וצפרדע אחד, וענין קבוע שייך רק אם הנגיעה ודאית היא והספק בדבר שנגע בו מה הוא, ובתוספתא איתא פירש אחד מהם לרה"י ספיקו טמא לרה"ר טהור. יעו"ש ובכה"ג תצויר חקירת הש"ש אם לאחר רה"י יצא לרה"ר דלר"ש יטהרו הטהרות הקודמים וגם הטהרות האחרונות ובמסוכן לר"ש אינו טהור רק רה"י הקדום וצ"ע:

ולפמש"כ לעיל דאם הוא מין שאנו מסופקים עלי' מכבר ולא נולד הספק משעת ביאתו ברשות היחיד ליכא בזה חילוק רשויות גם לרבנן דפליגי על ר"ש, ומסתבר לומר דלעולם יהי' טהור כיון שהספק מפורסם לרבים אין לך רשות הרבים גדול מזה, ורק במסוכן פליגי דכל שעה ושעה הוא ספק מחודש סברי רבנן דאזלינן בתר החפצים שנגעו בו שאצלם נוגע ענין הספק וכל רשות דין בפ"ע:

ובשטמ"ק פ"ק דב"ק הביא בשם הרא"ש וז"ל, דאין מקצת שליא בלא ולד הקשו בתוס' ה"ד אי ברה"ר וכו' ותרצו וכו' אי נמי דוקא טומאה הבאה מחמת מגע דילפינן מסוטה דומיא דסוטה שנאסרה מחמת הבועל אבל טומאה הבאה מגוף האשה לא ילפינן מסוטה וס"ס טהור אפי' ברה"י, וכן משמע בנדה דם הנמצא מן הלול ולחוץ אין שורפין עלי' את התרומה משום דהוי ס"ס, וה"ד אי ברה"י וכו' אלא משום דלא ילפינן מסוטה טומאה הבאה מגוף האשה, הרא"ש ז"ל. עכ"ל. וכדברי הרא"ש הנ"ל כתבו בתוס' ריש נדה בהא דהקשו שם למה מטמאים בה' מעת לעת אף ברה"ר ומאי שנא מכל ספק טומאה ברה"ר דטהור,