שערי ישר חלק א מז

להאסר על כל העולם, וכשאנו מסופקין עלי' אם היא בטומאתה והוא ספק ברה"י יש הבדל בזה אם אנו דנים לענין כניסה למקדש או לענין מגע בטהרות, שספק זה הוא מחמת הטומאה עצמה בזה אמרינן שכל ספק בזה הוא כודאי, אבל לענין איסור ביאה שדין זה אינו מחמת הטומאה עצמה אלא בתולדה שמחמת הטומאה משתנית האשה להיות כערו', ואז האיסור ביאה הוא מחמת עריות הוי ספק עריות ובס"ס הוא מותר, ועל דין זה עצמו שהיא נעשית כערו' לא שייך לומר שיהי' כודאי, דבמציאות האמתית אין הבדל בין רה"ר לרה"י וכשאנו דנים לענין הנהגה הוא ענין הנהגה של עריות:

ולפי"ז י"ל דהתוס' והרמב"ם שמחולקים לענין נזירות אם ספק טומאה ברה"י סותר הנזירות פליגי בזה מה שאמרה תורה שמשתנה הנהגת נזירות ע"י טומאה אם הוא ע"י הטומאה עצמה או ע"י השתנות באדם הנושא את הטומאה וסובר הרמב"ם דלענין נזירות דנים בזה כמו בנדה לאסור על הבעל:

ולפי"ז יש לדון דלענין דין שבועל נדה טמא טומאת שבעה יהי' דין טומאה ממש ואם הי' ספק זה ברה"י אף שמותרת לבעל מ"מ מטמאת את בועלה דלענין זה הוי כספק מגע שרץ. אף שאין הטומאה שלו מחמת טומאתה אבל הביאה עצמה מטמאתו כל זמן שהיא בטומאתה. וצ"ע:

פרק יד. ובפ"ו דטהרות פליגי ר"ש ורבנן במסוכן ברה"י והוציאוהו לרשות הרבים והחזירוהו לרה"י דרבנן סברי דכשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור, ור"ש אומר רה"ר מפסקת, ובתוספתא פ"ז הוסיפו בדברי ר"ש שהי' ר"ש אומר רה"ר מפסקת למפרע שאינו יכול לומר מת הי' ברה"י וחי' ברה"ר, וכתב בס' ש"ש ש"ד פ"ד לבאר שורש פלוגתתם דר"ש סובר דהדין של רה"ר מכריע את הספק הקדום כיון דספק ברה"ר טהור כאילו הי' ודאי חי ענין זה מכריע שלא לעשות לספק ברה"י הראשון ורבנן סברי דאין דין אחד מכריע את השני וביאר עוד יותר בטוב טעם דאזלי לשיטתייהו כפי המבואר בריש נדה דר"ש סובר ספק טומאה ברה"י תולין כמש"כ ברש"י ותוס' שם וברה"ר טהור, ורבנן סברי ברה"י ודאי טמא וברה"ר ודאי טהור ומשו"ה לר"ש הודאי מכריע את הספק והדין של רה"ר מכריע את הספק של רה"י הקדום, ולרבנן דגם ברה"י הוי דין ודאי טמא אין הודאי מכריע את הודאי ומשו"ה כל חדא מיתוקם בדוכתא כהלכתו ודינו ומזה העלה שם דמדר"ש נשמע לרבנן בשאר דוכתא היכא דאיכא ספק אחד על שני דברים אם איכא דין מוכרע על דבר אחד דלכו"ע מכריע הודאי על הספק. יעו"ש וקשה לי לפי"ז שיטת התוס' בפ"ק דב"ק שהבאנו בפרק הקדום בספק נדה ויולדת ברה"י שנוגע לענין טהרות ולבעלה דלענין טהרות הוי כודאי ולבעלה ספק ולא אמרינן שדין אחד יכריע את השני, וכן ממש"כ התוס' בפ"ק דיבמות הבאנו לעיל בפי"ב דלהחמיר עשה הכתוב ספק כודאי סותרים יסוד זה שכתב בש"ש דלדברי' מהראוי שיכריע דין ודאי שלהחמיר את הספק שלהקל, ומלבד זה אין פירושו מאומת עפ"י שיטת תוס' במס' סוטה ועוד בהרבה מקומות דלרבנן ספק טומאה ברה"ר לאו מסוטה ילפינן אלא מטהרינן משום חזקת טהרה היכא דלא איתרע וגם מה שפירש"י ותוס' דלר"ש ספק טומאה ברה"י תולין איכא קדמאי דלא פרשו כן, ובתוס' הרא"ש ריש נדה כתב וז"ל הכא מאי רגלים לדבר איכא פירש"י דסבר ר"ש בשאר ספק טומאות דעלמא נמי ברה"י תולין תימא דלא מישתמיט לן בכולה תלמודא דפליג ר"ש בתחילת טומאה, ויש מפרשים דבתחילת טומאה מודה ר"ש דהילכתא גמירי לה מסוטה כדאיתא בפ"ק דחולין וכו' עכ"ל הצריך לנו ולפי"ז איך ודאי יכריע את הודאי ועלינו למצוא ביאור אחר בשורש מחלוקותן דר"ש ורבנן:

ונראה לי לבאר בזה דהנה חלוק רשויות שחלקה תורה בספק טומאה נראה ודאי שהוא רק על יסוד מקור הספק שאם נתחדש הספק ברה"י ונוגע ספק זה לענין טומאה חדשה תורה שיהי' כדין ודאי ואם נתחדש ענין זה ברה"ר חדשה תורה שיהי' כודאי טהור, לפי"ז נראה ברור שאם נסתפק לנו מכבר על מין ידוע אם הוא שרץ או צפרדע שכל הנוגעים יהי' לעולם טמאים מספק ולא יהי' הבדל בין אם היתה הנגיעה אלי' ברה"ר או ברה"י משום דהרשות לא גרם כל צד ספק מחודש דאין ספק במעשה המגע והספק של השרץ אינו מחודש, אמנם אם הספק הזה אינו שייך כלל לדון על המגיע ורק אנו דנים תמיד על הדברים הנוגעים יש מקום לומר דכל חפץ הוא ספק בפני עצמו והחפץ שנגע ברה"י ספיקו טמא וחפץ אחר שנגע ברה"ר ספיקו טהור, ועפי"ז יש מקום לומר דבהא פליגי רבנן ור' שמעון דהנה במסוכן שהי' ברה"י ואח"כ הוציאוהו לרה"ר ואכתי ספק אם חי הוא או מת ואם עכשיו הוא חי ודאי שבהיותו ברשות היחיד מקודם שעה זו שהי' חי משו"ה סובר ר"ש דהספק שנולד אח"כ ברשות הרבים גורם לטהר את הטהרות שנגעו אל המסוכן כשהי' ברה"י דחשיב כספק טומאה ברה"ר דלידת הספק שנולד אח"ז מספק עלינו למפרע דהרי אם עכשי' הוא חי בע"כ שהי' חי מעיקרא ומשו"ה אף שנגעו טהרות ברה"י אבל כיון שמקור הספק אינו ספק מגע רק ספק במגיע וסבת הספק גורם ג"כ מה שאנו מסתפקים בו אח"כ אשר צד הספק שמא חי הוא מכריע גם בעבר הוי כספק שנולד ברה"ר, ורבנן סברי כיון דאנו דנים תמיד רק לענין הטהרות ולא לענין המסוכן עצמו וכל חפץ הוא ענין בפ"ע שנולד בו ספק טומאה ועל החפץ נולד הספק בשעת מגעו לכן תלוי באיזה רשות היתה נגיעתו:

והנה איתא שם במשנה בפרק הנ"ל הטומאה ברה"י והטהרה ברה"ר, הטהרה ברה"י והטומאה ברה"ר וכו' ר' יהושע מטמא וחכמים