שערי ישר חלק א מו

ובתוס' כ"ק פ"ק ד' י"א ד"ה דאין מקצת שליא בלא ולד כתבו וז"ל וא"ת לר"א דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא ולד אבל אם הי' מקצת שליא בלא ולד לא היתה חוששת, ה"ד אי ברה"ר אפילו בחד ספיקא מטהרים ואי ברה"י אפילו בספק ספיקא נמי טמא דהא תנן כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י אפילו ספק ספיקא טמא, וי"ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה לבעלה. עכ"ל. ובתוס' מהר"ם שי"ף הקשה הלא ספק טומאה מסוטה ילפינן דהוא לענין לאוסרה לבעלה ובס' ש"ש ש"א פי"ד מבאר כוונת תוס' דבנדה מה שנאסרת לבעלה אינו איסור טומאה רק איסור עריות והוי כשאר ספק איסור דליכא בהם חילוק רשויות, וסוטה דכתיב בה ונטמאה ואסורה לבעלה משום טומאה ומשו"ה ברה"י הוי ספק כודאי יעו"ש. ונראה דכוונת הש"ש דרק בדינים שמחמת הטומאה בהם החמירה תורה שיהי' ספק כודאי ברה"י והקילה ברה"ר אבל בנדה לבעלה אינה אסורה מחמת טומאה שבה רק מחמת נדה או מחמת הלידה היינו דראית דם גורם לה שתהי' אסורה שבעת ימים וכן הלידה גורמת איסור לבעלה ולא מחמת הטומאה שנתחדש בה היא אסורה לבעלה ומשו"ה אין ספק זה שייך לספק טומאה שחלקה תורה בו חילוק רשויות, אבל קשה מאד להחליט כזאת דהרי נדה ויולדת אינן ניתרין לבעל עד שיטבלו ובלא טבילה איסורן איסור עולם והיכן מצינו היתר איסורין ע"י טבילה ולא מצינו ענין טבילה רק לטהרת הטומאות או להעלאת קדושה אבל שיותר איסור ערו' ע"י טבילה לא שמענו, ועוד איך אפשר לומר שלא יהי' איסור נדה לבעלה מחמת טומאה דהרי מפורש בקרא ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב וביולדת לא כתיב בתורה כלל איסור ביאה, רק כימי נדת דותה תטמא ובנקבה כתיב וטמאה שבועים כנדתה ומי גרע מקראות מפורשות אלו מסוטה שהזכירה תורה בלשון טומאה:

וע"כ נלענ"ד עפ"י מה שכתבנו לעיל בפלוגתא דהרמב"ם והתוס' לענין נזירות ושריפת קדשים בספק טומאה ברה"י י"ל דלענין נדה לבעלה לכו"ע שאני מכל ספק טומאה, דהנה בכל איסורין מחמת טומאה כאיסור כניסה למקדש ואכילת קדשים, הטומאה שנתחדשה אצל הנוגע גורמת הדין אבל המת והשרץ אינם גורמים הדין כלל, רק המת והשרץ גורמים מציאות הטומאה, ומציאות הטומאה גורמים הדינים של כניסה למקדש ואיסור אכילת קדשים וכל כיוצא בזה, ובנדה ויולדת בנוגע לאיסור ביאה ראית הדם והלידה גורמים האיסור שכל זמן שלא תטהר מטומאת נדתה ולידתה אסורה היא כעריות ומצטרף שני גורמים לאיסורה הלידה והטומאה שנתחדש ע"י הלידה וכל זמן שנמשך טומאתה ע"י הלידה וראית דם הנדה נמשך איסורה מהלידה וראית הדם וכשמגיע זמן הטבילה וטהרה מטומאתה ע"י מי מקוה ניתר איסורה, ומשו"ה כשנולד ספק ברה"י מטומאת מת וכדומה שאנו דנים לענין כניסה למקדש אם אסור הוא מחמת מציאות דין הטומאה אמרה תורה לענין זה שיהי' ספק כודאי וכן בנדה ויולדת לענין טהרות הוא דומה לכל ספק טומאה לשיטת תוס' כאן, אבל לענין איסור ביאה שסבת האיסור הוא הלידה וראית דם הנדה שתאסר כל עת נדתה עד שתטהר מטומאתה אם איכא ספק בלידה או בראי' הוא ספק איסור ולא ספק טומאה ואף אם יהי' לענין ספק טומאה כודאי טמאה לכל חומר טומאת נדה להאסר במקדש וקדשים ונגיעת טהרות, אבל לענין איסור ביאה אכתי ספק יולדת היא דאין דין טומאה לחוד גורם איסור ביאה רק הלידה וראית דם גורמים האיסור כל עת המשכת טומאתה, ול"ד ספק זה לנזיר שנולד לו ספק טומאה ברה"י דלשיטת תוס' חייב בקרבנות טומאה ותגלחת כטמא ודאי דהתם ליכא ספק בנזירות רק בתולדת הטומאה ומשו"ה סברי התוס' כיון דספק טומאה עשתה תורה כודאי הרי זה כנזיר שנטמא ודאי, אבל הכא כיון שהלידה גורמת האיסור בהצטרפות הטומאה הרי זה כסבה אחרת שלא מחמת טומאה ולענין זה לא עשתה תורה כודאי ומכש"כ לשיטת הרמב"ם שבארנו דגם בנזיר סובר דהוי ספק בדין נזירות פשוט דלדידי' הוי ספק יולדת דלא עשתה תורה כודאי יולדת:

והעיר בזה כבוד חתני הרה"ג מהר"ש שליט"א דלפי"ז יש לדון לשיטת תוס' אם יהי' בנדה ספק מחמת טבילה אם נטהרה מטומאתה דבכה"ג אין הספק בלידה רק במציאות הטומאה שיהי' תלוי בחילוק רשויות כמו בנזירות שנולד ספק טומאה, אמנם לק"מ דכיון דאיסור מחמת לידה נמשך רק כל זמן שלא נטהרה מטומאתה ואם באמת היתה הטבילה כהוגן כבר הופסק סבת האסור מכח הלידה, נמצא כשאנו מסופקים על הטבילה אנו מסופקים על סבת האיסור מחמת הלידה ועל ענין זה לא עשתה תורה ספק כודאי כמש"כ ונכון הוא בעזהי"ת:

עוד נלענ"ד לבאר שיטת תוס' ב"ק הנ"ל באופן היותר מובן והוא דלפי משמעות פשטות סוגיות הש"ס דענין טומאה הוא מציאות ממש שלא כענין דין חלות איסור וקדושה, כמו שאמרו טומאה נכנסת וטומאה יוצאת וכן מצינו לענין חלות טומאה על טומאה שאמרו בגמ' בלשון "שבעה" לה טומאה, ולא בלשון אין טומאה חל על טומאה כמו אין איסור חל על איסור וכמו שיבואר ענין זה לקמן ש"ג פ"ח ולפי"ז באדם שנטמא יש מקום לומר דמלבד הדין שמתחדש ע"י הטומאה באדם הנטמא, הוא נושא את הטומאה עצמה, ולכן אפשר לומר דהא דחדשה תורה בספק טומאה ברה"י שיהי' ספק כודאי לענין הנהגה, הוא רק לענין דיני הנהגה שבאה מחמת הטומאה עצמה כמו איסור כניסה למקדש, דהוא איסור להכניס את הטומאה, אבל בנדה אין האיסור על הבועל מחמת טומאתה שנמצא בה אלא שע"י הטומאה שבה משתנות דין האשה להיות כעריות