שערי ישר חלק א מה

תורה ספק כודאי. ובקצרה דלענין רה"ר שאין מתחדש עלי' דין מחודש רק בשלילה לזה מועיל הלכות טומאה לחוד, אבל בספק רה"י שאנו דנים בחיוב לחדש עלי' דין נזיר טמא א"א דין טומאה לחוד לגרום בלי הצטרפות דין נזירות ומשו"ה נשאר בספיקא. ובזה נתישב לי מה דנראה לי פלוגתא בין הרמב"ם והתוס' לענין ספק ספיקא אם שורפין ע"ז קדשים דבה' אבות הטומאות פי"ג הי"ב כתב הרמב"ם בזה"ל אבל על ספק ספק הטומאה אין שורפין עלי' תרומה לעולם ואצ"ל קדשים אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין עכ"ל. מלשונו שכתב "לעולם" מוכח להדיא דלאו דוקא על הטומאות שרבנן גזרו אלא כל טומאה שיהי' והתו' במס' שבת ד' ט"ו ע"ב בהא דהובא שם על ששה ספיקות שורפין את התרומה וכו' ר"י אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין וחכ"א ברה"י תולין ברה"ר טהורים וכתבו התוס' וז"ל על ספק בית הפרס נראה. לר"י דמיירי בשדה שנתחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן אבל שדה שאבד בה קבר הוי ספיקא דאורייתא כדמוכח במו"ק ד' ה':

וא"כ לחכמים אמאי קאמרי אף ספק מגע ברה"י תולין והתנן בפ"ו דטהרות דכל ספיקות ברשות היחיד טמא עכ"ל. והנה מלשון הגמ' במס' נדה פ' בנות כותים ד' ל"ג ע"ב הוי ספק ספיקה ואספק ספיקא לא שרפינן תרומה משמע כשיטת הרמב"ם דכללא הוא דלעולם אין שורפין תרומה בס"ס, אבל סברת התוס' חזקה מאד כיון דקיי"ל דכל ספק שיהי' ברה"י לעולם טמא ואין שום חילוק בין ספק אחד לכמה ספיקות וכמו דשורפין על ספק אחד משום דהוי כודאי הלא גם בספק ספיקא הוי כודאי ושיטת הרמב"ם דמחלק לענין שריפת קדשים בין ספק אחד מספק ספיקא אינו מובן, אמנם לפמש"כ בשיטת הרמב"ם דבדבר שאין דין טומאה לחוד גורם הדין אין דין טומאה ע"י ספק מועיל לעשות כודאי י"ל דגם לענין שריפת קדשים אין דין ספק טומאה שהוא כודאי מכריע לזה שיהי' מצו' לשרוף את הקדשים דמצו' זו דין הקודש גורם והוי ספק קדשים טמאים ומשו"ה מה דשורפין קדשים בספק טומאה ברה"י דין חכמים הוא וכך העמידו דבריהם לשרוף רק על ספק אחד דלכה"פ איכא ספק מצו' וגם בספק מצות עשה מהראוי לקיים אם ליכא איסור בשריפתן אבל בספק ספקא דמצד המצו' הרי איכא ספק ספיקא לקולא אסרו חז"ל לשרוף את התרומה וקדשים. כנלענ"ד:

ולענין ק"פ שיטתו מחוורת כיון דמש"ס דילן משמע להדיא דלכל דיני טומאה הוי כודאי כמו שהוכיחו התוס' בפ"ק דחולין ד' ט':

מהא דפריך הש"ס ריש נדה ולר"ש אי מסוטה יליף אמאי תולין יעו"ש, ולפי"ז יחיד שנטמא בספק רה"י אסור באכילת פסח מטעם ודאי וכל שאסור לי' מטעם דין טומאת מת פטרתו תורה מפסח ונדחה לפסח שני וא"צ לשלחו לדרך רחוקה דמטעם ספק ג"כ פטור הוא ולא בתורת אונס חשיב וכן בצבור כה"ג עושים כולם בטומאה דלענין פטור מפסח ראשון כולם שווים ודיניהם שווים דמדין טומאה הוא וע"כ עושים בראשון ככל צבור שנטמאו ובזה אין שייך לומר דמצטרף לזה דין הקודש כמובן דהאיסור כניסה למקדש ואכילת קדשים רק הטומאה. בלא שום סבה אחרת גורם משו"ה הוי כודאי. ומטעם זה הביא בה' ק"פ דברי ר"ה כלשונם בהירושלמי ובה' נזירות כלשון הש"ס ריש שני נזירים ולענין ספק טומאה ברה"י ביחיד לא הביא כלום כיון שהביא דין הש"ס דילן ולשיטתו ליכא הבדל בין יחיד לנולד טומאה בין שנים כנלענ"ד בזה:

אמנם לכאורה קשה לפ"מ שבארנו להרמב"ם דלענין נזירות דומה ספק זה לשאר ספיקות למה לא מוקמינן כל חד אחזקתיה כמו בשני שבילים, אכן גם לשיטת תוס' קשה כיון דלא ילפינן מסוטה היכי שנולד ספק בין שניהם דאחד מהם ודאי טמא וכשהי' שלשה דהוי רה"ר מטהרינן רק מטעם חזקה דכיון דאחד מהם ודאי טהור לא ילפינן מסוטה ומדין חזקה אין חילוק בין רה"י לרה"ר ועי' במהרש"א בפ"ק דחולין שעמד בזה שם על דברי התוס' ד' ט' ע"ב ותירץ עפ"י טעם האמור בירושלמי הובא בתוס' פ' כשם והטעם האמור בתוספתא דאפשר לישאל ליחיד, וא"א לישאל לרבים או מטעם שמצאו שהצבור עושים פסח בטומאה כמו שהובא טעמים אלו ברמב"ם:

וראב"ד ה' אבות הטומאה, והוא דחוק מאד דהרי אלו טעמים נאמרו למצוא איזה מקום בטעם של ההלכה בילפותא מסוטה לחלק בין רה"י לרה"ר אבל כשאנו דנים מטעם חזקה לא נוכל להבדיל מחמת טעמים אלו עפ"י סברא דאל"כ הדרא קושית תוס' לדוכתא שיהי' שניהם טמאים ודאי וזה פשוט, אמנם בס' ש"ש ש"א פי"ז כתב לתרץ בטעם דמסתבר קצת דלענין שיהי' שניהם טמאים ודאי שהוא דבר שא"א להיות לא ילפינן מסוטה, אבל לענין שיהי' שניהם טמאים בספק ע"ז ילפינן שפיר מסוטה דברה"י לא מהני חזקת טהרה דזה יכול להיות עיי"ש. ולמש"כ בטעמא דמילתא להרמב"ם ז"ל דבנזיר שנטמא בספק טומאה ברה"י לא ילפינן מסוטה רק דין טומאה לחוד ובנזיר שדין זה שייך לדין נזירות לא ילפינן, י"ל ג"כ כדרך שכתבו הש"ש אליבא דהתוס' ועוד בטעם מורגש יותר, דאף דלא נוכל לטמא ודאי שיתחדש עלי' דין נזירות טומאה דעל נזירות לא חדשה תורה שיהי' ספק כודאי אבל מ"מ לענין להעמיד על חזקתם מהני הלכות טומאה דכל חזקה מהני רק על עיקר הספק ועיקר הספק הוא ספק טומאה וממילא הוא נוגע לנזירות ובעיקר הספק ילפינן מסוטה דלא מהני חזקה ברה"י ומשו"ה נשאר דין ספק מה"ת שהוא להחמיר ומביאים קרבנותיהם על תנאי ואסורים לגלח כמבואר בגמ' בסוגיא כנלענ"ד.