שערי ישר חלק א מד

מחיוב, אבל לר"ה דספק טומאה ברה"י הוי כודאי א"צ לשלחו לדרך רחוקה דגם ספק פטור כודאי, אף דלענין פטור לא אמרינן ספק כודאי, אבל כיון דאסור בעשית הפסח מטעם טומאה דספק כודאי חשוב כפטור מחיוב פסח, ולענין ציבור נמי פליגי עפ"י דרך זה דלר"ה יעשו כולם בטומאה היינו דגם אם יש מיעוט שהם טמאים ודאי עושים בראשון דהציבור חשובים כטמאים ודאי שהם חייבים לעשות בראשון, ולר"י דרק חומרת הספק נעשה ודאי אין המיעוט עושים לא בראשון ולא בשני, ורק ר"ה מודה דאינם רשאים לעשות בכלים טמאים דלהקל לא אמרינן ספק כודאי כן נראה לי ביאור הירושלמי הנ"ל. והתוס' שלא הביאו דברי הירושלמי דלפ"מ שהוכיחו תוס' בפ"ק דיבמות מש"ס דילן בגמ' סוטה דגם לענין עונש הוי ספק כודאי מהא דבעלה לוקה וכן נקטו במס' שבועות לענין ביאת מקדש וכיון דש"ס דילן נגד הירושלמי הנ"ל דהוכחת ר"י בירושלמי הוא רק מביאת מקדש משו"ה לדינא אזלינן בתר גמ' דילן, ומה שהביאו במס' נזיר ראי' מהא דשורפין קדשים הוא בפשטות כרהיטת הש"ס ריש נדה דלמ"ד ספק טומאה הוי רק להחמיר מה"ת תולין,, ולמ"ד שורפין הוי כודאי יעו"ש בפלוגתא דר"ש ורבנן וזה פשוט:

אמנם בשיטת הרמב"ם בענין זה לא נתבאר היטב דבה' ק"פ פ"ו ה"ז כתב וז"ל יחיד שנטמא בספק רה"י כמו שיתבאר במקומו הרי זה ידחה לפסח שני כשאר טמאי מת, וציבור שנטמא בספק רה"י יעשו כולן בטומאה עכ"ל. והוא מהירושלמי הנ"ל. דפסק כר' הושעיא כמ"ש בכ"מ שם דר' הושעיא רבי' דר"י הוא. ובה' נזירות לא הביא כלל דין זה של הירושלמי הנ"ל וממה שהביא בפ"ט שם אוקימתת הש"ס דריש שני נזירים בשני נזירים שנטמא אחד מהם דמביאים קרבנותיהם על תנאי ואין מגלחין כתב אח"כ בזה"ל וכיצד יולד להם ספק זה בטומאה כגון שהי' שני הנזירים עומדים ברה"י שספק טומאה שם טמא והי' אחד מבחוץ רואה אותם ואמר ראיתי אחד מכם שנטמא, ואינו יודע מי הוא, אבל אם הי' עד זה עמהם הרי שניהם טהורים כיון שהם שלשה הרי הם רבים ורבים ברשות היחיד ספיקן טהור כספק טומאה ברשות הרבים שהוא טהור כמו שיתבאר במקומו. עכ"ל. מדברי' אלו אין ללמוד כלום דכל לשונו הוא לשון הש"ס והתוס' שם ובריש, מס' נדה הקשו כיון דספק טומאה ברה"י ודאי טמא למה אין מביא כל אחד קרבן טומאה ודאי ותירצו דלא גמירי מסוטה אלא דבר שאפשר להיות כסוטה דאפשר שנטמאת אבל הכא לא אפשר לטמא שניהם דודאי אחד טהור והא דאם הי' שלשה טהור לאו משום הלכה הוא אלא משום דמוקמינן כל חד וחד אחזקתי'. יעו"ש. ועפי"ז י"ל כן בשיטת הרמב"ם ואף דמלשון שכ' ברשות הרבים שהוא טהור כמו שיתבאר משמע דמטעם הלכה הוא אבל גם לשון הש"ס ג"כ כמעט כלשון הזה, ובע"כ עלינו לפרש דכוונת הש"ס רק לבאר דשאני רשות היחיד מרשות הרבים דספק טמא לא נאמר רק ברה"י ושלשה הוי רה"ר ובאמת טהרתן הוא רק משום חזקה קמייתא כ"כ נפרש לשון הרמב"ם ולפי"ז אפשר דגם הרמב"ם סובר כשיטת התוס' דאם הי' אחד שנטמא בספק הי' מביא קרבן טומאה ודאי, אבל תמוה מאד למה לא הביא כן להלכה אחרי שדין זה הוא דין ר' הושעיא בירושלמי ופסק כוותי' לענין פסח למה הביא רק דין ספק של שני נזירים שדינם בספק ולא הביא ביחיד שנטמא שיהי' דינו כודאי ובכה"ג אין דרכו של הרמב"ם לסתום אלא לפרש, ומצאתי שבס' מראה הפנים על הירושלמי שם במס' נזיר העיר זה והכריע שהרמב"ם פוסק כר"י ולא כרבי הושעיא דלא כהכ"מ ודחק לפרש דברי הרמב"ם בה' קרבן פסח יעו"ש ואין דברי' מתקבלין לי. וע"כ נלענ"ד דהרמב"ם מחלק בין פסח לנזירות היינו דלענין פסח פסק כרבי הושעיא ולענין נזירות לא פסק כוותי' מחמת סתימת הש"ס דילן ומשו"ה לא הביא הירושלמי כלל לענין נזירות מפני שרק עפ"י סוגית הש"ס דילן שיטת רבי הושעיא נדחית מהלכה לענין נזירות והביא להלכה דברי הש"ס כמו שהם אמנם לפי"ז עלינו להבין איך אפשר לפרש בהבנת הרמב"ם ולחלק בין פסח לנזירות, ונראה דהרמב"ם מפרש דכיון דפשטות ש"ס דילן ריש נדה אזלי דספק טומאה ברה"י לרבנן דפליגי על ר"ש הוי כודאי והכא לענין שני נזירים מפורש בגמ' דהוי רק דין ספק לענין תגלחת והבאת קרבנות, וחילוקא שכתבו התוס' לחלק בין הילכתא דילפינן מסוטה לדין חזקה לא סבר לה ומזה הוכיח דהש"ס דילן סובר דלאו לכל מילי הוי כודאי ופשר דבר זה י"ל דסובר דבכל דבר שדין טומאה לחוד גורם הדין בכה"ג קבלו חז"ל שעשתה תורה את הספק כודאי אבל בספק נזיר טמא שדין תגלחת והבאת קרבן אין דין טומאה לחוד אלא עיקר הדין נובע מדין הנזירות ובזה לא עשתה תורה ספק כודאי והוי ספק נזיר טמא שדינו ככל הספיקות, וכן משמע קצת לשון הרמב"ם שהבאנו לעיל לענין שני נזירים שכתב כגון שהי' שני הנזירים עומדים ברה"י שספק טומאה שם טמא משמע דסובר דגם בכה"ג היכי דהספק בין שניהם הוי לענין טומאה כודאי מ"מ לענין נזירות הוי ספק שדין זה בנזירות הוא והוי ספק בדין נזירות שדינם ככל ספק של תורה, אכן אם הי' שם שלשה דלענין טומאה הוי כודאי טהור גם בנזיר הדין כן, ומסתבר לומר כן דלשנות דינו מכמו שהי' שני הדברים גורמים דיני הטומאה והנזירות גם יחד, וכיון דמדין הטומאה דלא נשתנה דינו כלום וטהור הוא כמקודם אי אפשר לשנות דינו מכל נזיר טהור אבל להיפוך אם הי' ברה"י אף שמדין הטומאה הוי כודאי אבל דין הנזירות מעכב שלא יהי' כודאי דבזה לא עשתה