שערי ישר חלק א מג

מחויב הוא בהם וכיון שמחויב לגלח מחמת דין נזירות ליכא חשש איסור גלוח שמא טהור הוא ועובר על לאו דתער לא יעבור כמש"כ וכן לענין קרבן, כיון שמחויב קרבן בודאי הוא ככל חייבי קרבן, ור' יוחנן הביא, ראי' דלא כן הוא מהכלל דקיי"ל כל טומאה שהנזיר מגלח חייבים. עליה על ביאת מקדש וזה פשוט לי' לר"י דבספק טומאה ברה"י אם נכנס למקדש לא יתחייב קרבן היינו אף נימא כר' הושעיא דהוי כודאי טומאה אבל מ"מ איסור זה מחודש הוא ולא גלתה תורה ע"ז בלשון לאו ועונש כרת רק גלתה תורה שלענין הנהגה עלינו להתנהג כדין טמא ודאי וזה שייך רק לענין גלוח והבאת קרבן טומאה של נזירות שדינים אלו דין טומאה גורם, אבל לענין כניסה למקדש ואכילת קדשים אף שמוזהר בזה גם בספק כמו בודאי אבל אופני האזהרה חלוקים דבטומאה ודאית ענשה תורה בכרת על המזיד ובשוגג חייב קרבן, אבל בספק ליכא על הכניסה רק איסור עשה כשיטת תוס' במס' סוטה וכיון דליכא כרת במזיד ליכא קרבן בשוגג וכיון דאין חייבים על ביאת מקדש מוכח דהנזיר אינו מגלח עלי' דאל"כ לא, יהי' הכלל מדויק דהרי בספק טומאה הנזיר מגלח ואין חייבים על ביאת מקדש ומזה מוכיח ר"י דספק טומאה ברה"י אינו כודאי טומאה רק איסור ודאי בכל דבר שראוי להחמיר על הספק ומשו"ה כיון דבלא חדוש התורה לא הי' רשאי לגלח משום ספק נזירות טהרה או הקפת כל הראש, גם אחר החדוש כ"כ אינו רשאי דמחויב רק לעשות כחומר שני צדדי הספיקות רק צד האיסור שמספק טומאה נעשה איסור ודאי כמש"כ התוס' במס' סוטה ובסברת ר' הושעיא י"ל דמודה ג"כ דאינו חייב על ביאת מקדש דל"ד לגלוח והבאת קרבן כמש"כ רק דאינו חש על ראית ר"י דכלל זה כל שהנזיר מגלח עלי' חייבים על ביאת מקדש הוא רק על הודאי אבל לענין הספיקות אפשר שישתנו בזה דיניהם וכן משמע דלא פליג ר"ה על ביאת מקדש מדלא הוזכרה פלוגתא זו בדבריהם וגם לא שייך כ"כ להוכיח מדבר שבר פלוגתיה אינו מודה גם בזה, ואיך מוכיח ר"י מביאת מקדש אם גם דין זה תלוי בעיקר פלוגתא שבניהם:

ועפ"י זה יתבאר גם מה דפליגי בדין שני לענין פסח ביחיד שנטמא בספק ובציבור, דר"ה אמר ביחיד שנטמא בספק ידחה לפסח שני, ור"י אמר משלחין אותו בדרך רחוקה וסברת ר"י קשה להבין אף אם נפרש כמ"ש בס' רי"ט אלגזי דר"י סובר דספק טומאה ברה"י הוא ככל ספק מה"ת למה ישלחו אותו בדרך רחוקה דמ"ש בס' ריט"א דהוא כדי שיפטר מספק כרת דשמא טהור הוא יחייב לעשות פסח ראשון וחייב כרת אם לא ועשה ולכן עושין תקנה לשלח אותו לדרך רחוקה כדי שלא יתחייב, דברי' אינם מחוורים, לי כיון דספק לחומרא איך יתחייב כרת הלא אנוס הוא ומאי שנא אונס זה מחמת דין מאונס אחר סוף סוף הוא רוצה לעשות ואין בידו, אלא נראה דסברת ר"י יתפרש לנו עפ"י שיטת הרמב"ם בהק"פ פ"ה וז"ל, מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד בשני חייב כרת וכו' אבל מי שהי' טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון אעפ"י שהזיד בשני אינו חייב כרת שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת. עכ"ל. ומבואר דמחלק בין אונס לטמא והי' בדרך דכל אונס אינו פטור מן המצו' אלא שמחויב הוא ואנוס בקיומו, אבל טמא והי' בדרך פטור הוא מן הראשון, ומשו"ה אם לא עשה בראשון מחמת אנוס אם הזיד בשני חייב כרת, אבל אם הי' פטור בראשון כגר שנתגיר בין פסח ראשון לפסח שני אינו חייב כרת אם הזיד בשני וכ"כ מי שהי' טמא או בדרך רחוקה חשבינן כאילו לא נתחייב בראשון ועי' בכ"מ ובלח"מ שם לבאר שיטתו בסוגית הש"ס שם. ובזה סרה השגת הראב"ד שכ' ומ"ש טמא ודרך רחוקה והזיד בשני משגג או נאנס בראשון והזיד בשני יעו"ש ולפימש"כ הוא חלוק מבואר, ועי' בכ"מ שהביא דברי הר"מ בפי' המשנה שמפרש כן בכוונת המשנה עפ"י פשטות הכתוב, ונראה לי דזהו ג"כ שיטתו בריש פ"ו שם שכתב דעל כל הטמאים שוחטין וזורקין בערב פסח אחר טבילתם ועל טמאי מתים אין שוחטין וזורקין בשביעי שלהם אף אחר שטבלו והזו עליהם ולמד זה ממשמעות הכתוב. יעו"ש. והוא הטעם כמש"ב דסובר דטמא מת פטור מפסח שלא מטעם דאינו ראוי לאכילה וכיון שהם טמאים מטומאת מת עד הערב שמשם אינם מחויבים בעשית פסח, אבל שאר טמאים מחויבים בעשית הפסח רק דאינם יכולים מפני שאינם ראוים לאכילת פסח בערב, וכיון שבערב יהי' מותרים באכילת הפסח שוחטים עליהם, וכן גם בטומאת מת חילק בין טומאה שהנזיר מגלח עלי' ובין טומאה שאין הנזיר מגלח, דכיון שאין הנזיר מגלח ואם אכל קודש אינו חייב כרת אינו בכלל טמא לנפש ועי' ראב"ד שם שביאר סברת הרמב"ם, ומה דקשה לשיטת הרמב"ם סוגית בש"ס דפסחים ד' צ' דאמרינן שם דרב למד טמא שרץ מטמא מת שחל שביעי שלו בע"פ וזהו השגת הראב"ד שם יעו"י בצל"ח למס' פסחים שם שתירץ בשני אופנים, עכ"פ יצא לנו מדברי הרמב"ם דיש הבדל בין אנוס לטמא, ולפי"ז נוכל לומר דמי שאינו יכול לעשות הפסח מחמת אנוס ובידו לעשות תחבולה שיפטר מחיוב עשית הפסח דמחויב לעשות כן כדי שלא יבטל המצו' ע"י אונס, ואשכחן כה"ג לענין כסוי הדם דכוי אסור לשחוט ביו"ט מפני שאסור לכסות וכן מי שאין לו עפר לכסות יו"ד סי' כ"ח ועיין בגליון רש"א שם שהעיר משו"ע או"ח ה' ציצית סי' י"ג דמוכח שם דמותר ללבוש טלית בשבת בלא ציצית יעו"ש. עכ"פ נוכל לומר דמשו"ה סובר ר"י דמשלחין אותו לדרך רחוקה דעכשי' שמא מחויב הוא ואנוס בקיומו וכשיהי' בדרך רחוקה יפטר