שערי ישר חלק א מב

פרק יב ונחזור לעניננו שנתבאר לנו דבסוטה ספק יש לנו שתי שיטות אם הוי כודאי לכל חומר העונשים או לא, ולפי"ז ראוי דגם בספק טומאה ברה"י תלוי בשיטות אלו, דלשיטת תוס' במס' סוטה גם בספק טומאה ברה"י תלוי בשיטות אלו, דלשיטת תוס' במס' סוטה גם בספק טומאה ברה"י אם יכנוס למקדש לא יעבור באיסור כרת וגם מלקות לא יענש, ולשיטת התוס' בפ"ק דיבמות יתחייב הנכנס למקדש כטמא ודאי והתוס' במס' שבועות ד' י"ט שכתבו דאם נטמא בספק טומאה ברה"י ונכנס למקדש חייב אזלי לשיטת תוס' בפ"ק דיבמות הנ"ל, דלשיטת תוס' במס' סוטה דאינו לוקה על ספק סוטה כ"כ בספק טומאה ברה"י לא יתחייב אם נכנס למקדש רק יעבור באיסור ודאי כאיסור עשה וממילא אם יכנוס בשוגג לא יתחייב קרבן דהקרבן בא על החטא וכיון דליכא כרת בעושה במזיד לא שייך לומר לענין קרבן שיהי' ספק כודאי כיון דדין הקרבן אין הטומאה גורמת רק העבירה שבאה ע"י הטומאה וכיון דליכא בספק חיוב כרת ליכא קרבן, אבל עכ"פ גם לשיטת תוס' בסוטה הנ"ל ספק טומאה ברה"י כודאי הוא ואינו בגדר ספיקא דאורייתא לחומרא כמו שהבאנו דבריהם למעלה. אמנם איתא בירושלמי פ"ח דנזיר וז"ל נזיר שנטמא בספק רה"י ואינו בפסח רבי הושעיא רבה אמר הנזיר מגלח ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח דתנינן תמן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עלי' חייבין עליה על ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' אין חייבין עלי' על ביאת מקדש, יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח רבי הושעיא רבה אמר ידחה לפסח שני רבי יוחנן אמר משלחין אותו דרך רחוקה ואתייא כיי דאמר רבי יוחנן נטמא טומאת התהום משלחין אותו דרך רחוקה, ציבור שנטמא בספק רה"י בפסח רבי יוחנן אמר יעשה בספיקן ורבי הושעיא אמר יעשה בטומאה, אף ר' הושעיא רבה מודה שיעשו בספיקן לא אמר רבי הושעיא אלא לחומרין. עכ"ל ופשטות הדברים מראים דפליגי אם ספק כודאי או הוא רק ספק והוי לחומרא מה"ת ככל הספיקות, וכן מפרש בס' רי"ט אלגזי לה' בכורות פ"ה, ועפי"ז תמה שם על דברי התוס' בנזיר שהוכיחו מהא דשורפין קדשים עלה דהוי כודאי דהלא למ"ד דהוי ספק בע"כ גם לדידיה שורפין הקדשים על הספק דאל"ה איך יפרש מ"ד זה משנה דעל ששה ספיקות שורפין תרומה וע"ש שהאריך בזה, ומדחיק לפרש כמש"כ הקרבן עדה דכוונת הענין שנטמא בספק רה"י הוא דהי' ספק אם הי' הספק טומאה ברה"י או ברשות הרבים, ומתקשה לפי"ז בסברת ר' הושעיא דבספק רה"י איך יגלח ויביא קרבן טומאה ומדחיק לומר דלרבי הושעיא כיון דספיקא דאורייתא לחומרא הוי כודאי וזה דבר זר וכמה סוגיות מפורשות להיפוך ובמשנה ריש שני נזירים בנטמא אחד מהם מפורש דאינם יכולים להביא קרבן טומאה רק ע"י תנאי, ועכנלענ"ד לפרש הירושלמי באופן אחר דהנה אם נאמר דפליגי ר"ה ור"י אם ספק טומאה ברה"י הוי כודאי או ספק למה להו לצייר לענין נזיר ולענין פסח הוו להו למימר בקצרה אם ספק כודאי או כספק שבזה כלול הכל ומסתעף לכל דינים הנולדים מזה, אלא נראה עפ"י מה שבארנו בפרקים הקודמים דגם לשיטת הראשונים דספק איסור אסור מה"ת אינו איסור בעצם אלא רק כאיסור לאו דלא תסור דאם קמי שמיא גליא שהדבר ראוי לאכילה אינו משתנה מחמת ספק ידיעה שנולד לנו רק אם אכל עבר על איסור צדדי שלא חשש על הספק, ולפי"ז צ"ל דמה שחדשה תורה בספק סוטה ובספק טומאה ברה"י לאסור ספק הוא לחדש שיהי' מחמת הספק איסור בעצם ושאני איסור זה מכל ספיקא דאורייתא לחומרא דשם עצם הענין לא נשתנה באיסור צדדי מעכבו ובספק סוטה כל זמן שמסופק לנו אסרה תורה כודאי ולפי"ז אם באנו לדון בנזיר כה"ג שנולד ספק טומאה ברה"י אז אי אפשר לגלח ולהביא קרבן אף דאסור לכנוס למקדש ולאכול קודש מחמת הספק כאיסור ודאי אבל דין טומאה לא נתחדש עלי' דרק איסורים ודאים נתחדשו עליה וכל דבר שהי' עלי' לחוש על הספק עשתה ע"ז תורה איסור מפורש אבל לענין התגלחות והבאת קרבן דבלא החדוש לא הי' רשאי להחמיר לגלח ולהביא קרבן מחמת חומרא שלצד השני דאם טהור הוא אסור בגלוח ואינו רשאי להביא קרבן, גם עכשי' אסור בתגלחת והבאת קרבנות וזהו סברת ר"י, וסברת ר"ה הוא דספק טומאה ברה"י הוא כודאי במה שיש בו צד חומרא וכיון דחיוב גלוח והבאת קרבן הוא חומרא חייבה תורה אותו בזה כודאי וממילא ליכא איסור כמו שבארנו לעיל כיון שמחויב להתגלח מחמת נזירות לא שייך בזה איסור גלוח של תער לא יבוא וכן לענין קרבן. ולפי"ז י"ל דלענין שריפת קדשים ליכא הבדל ביניהם דהנה בגמ' בכורות ד' ל"ד אמרינן, בפלוגתא דר"י ור"א בחבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה דר"י סבר הראוי' לך שמור ושאינה ראוי' לך לא תשמור, ור"א סבר הא נמי ראוי' היא שמא יבוא אלי' ויטהרנה יעו"ש ונראה שהטעם בזה דאמרי' שמא יבוא אלי' היינו דאף דאינו רשאי לאכול משום ספק להחמיר הוא איסור צדדי כלאו דלא תסור והתרומה אפשר שראוי' לאכילה משו"ה אסור לטומאה בידים או לשרפה, ולפמש"כ דבספק טומאה ברה"י לכו"ע איסור אכילה הוא איסור ודאי הוי אינה ראוי' גם לר"א ומצו' לשרוף ספק זה כודאי כיון דליכא בה צד קולא כלל ובכל מה דראוי לחוש להחמיר נעשה חיוב ודאי, ורק לענין נזיר ופסח פליגי כמו שנבאר, דר' הושעיא סובר דהנזיר מגלח כספק טומאה ברה"י הוי כודאי בכל ענין שבודאי הוא חומרא ובענין זה גם בספק חייבתו תורה, וחיוב גלוח והבאת קרבן בנטמא ודאי המה דינים שחייבתו תורה בקום ועשה משו"ה גם בספק