שערי ישר חלק א שמה

לחצר אחרת מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש קמ"ל דלא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב, איני והאמר ר' אסי א"ר יוחנן ט' נכרים וישראל אחד באותה חצר מפקחים בחצר אחרת אין מפקחים, ל"ק הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו, ע"כ, ופירש"י ל"צ דפריש לחצר אחרת ושם נפלה מפולת על האחד דבכל דוכתא אמרינן כל דפריש מרובא פריש במידי דניידי והכא לא אמרינן הכי ואע"ג דבפרישתם כולהו ניידי:

הא דפריש כולהו הואיל ואתחזק ישראל בהאי חצר שנפלה מפולת מפקחים ואע"ג דניידי לא אזלינן בתר רובא:

הא דפרוש מקצתייהו ולא ידעינן אי הוי ישראל בהאי חצר אזלינן בתר רובא הואיל ולא אתחזק עכ"ל. והרא"ש כתב בזה"ל פירש הא דפרוש כולהו מאותו חצר שהיו שם בשעת עקירתם נכנס אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת אין מפקחים דכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל דפריש מרובא פריש, והא דפריש מקצתייהו שפירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחים, דכיון שנשארו אחרים קבועים במקומם כמע"מ דמי וספק נפשות להקל עכ"ל. והר"ן כתב כהרא"ש והוסיף ע"ז כיון שהקביעות נשארה במקומה משום חומרא דפקוח נפש דיינינן לי' כמע"מ וספק נפשות להקל, אבל פרוש כולהו והלך אחד מהם לחצר אחרת ונפלה שם מפולת עליו כיון שהקביעות לא נשארה במקומה לא סגיא חומרא דפקוח נפש כולי האי דנימא דאפילו בכה"ג מפקחים עכ"ל. והנה לא נזכר ברש"י ובהרא"ש ובר"ן שום זכר אם החילוקים האלה בין פרוש כולהו או לא אם הוא תקנת חכמים או הוא מה"ת, ובפשטות ראוי לומר דהוא מה"ת, דהרי הא דאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב כתבו בתוס' ד"ה ולפקח עליו את הגל וז"ל אומר ר"י דהיינו טעמא דאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם) שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל עכ"ל. ולפי"ז תמוה מאד מה מועיל דפרוש כולהו עכ"פ לא הוי רק כרובא ואין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב, ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' שכ"ט שהעיר בזה ולא תירץ כלום, והנה יש מקום לומר דאף דבספק פקוח נפש אין הולכים אחר הרוב הוא דוקא בישראל שעליו נאמר וחי בהם ולא שימות בהם, אבל אם יש רוב דלאו ישראל הוא שלא נאמר על נפש זה וחי בהם ולא שימות בהם בכה"ג אזלינן בתר רובא, אבל לפי"ז למה לי דפריש כולהו ואח"כ פריש אחד, אם גם נשארו כולם בקביעות ליהני אם פריש אחד, דנימא כל דפריש מרובא פריש, ואיך שיהי' הלא להדיא אמור בדברי ר"י אמר שמואל דלא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב, גם בכה"ג אם ספק ישראל הוא או נכרי, הרי אף דאיכא רוב מעליא שהוא נכרי מ"מ כיון דהוי ספק פקוח נפש דישראל לא אזלינן בתר רוב, וא"כ מה מהני אם פריש כולהו ואח"כ פריש אחד מהם:

ונלענ"ד לומר בזה לחומר הקושיא דבכה"ג בעינן תרי רובי משני סוגים, היינו רוב אחד ע"י סכום המספר, דכיון דנפרשו כולם מקביעותם הראשון וחשיבי ניידי, אז על כל מקרה שספק לנו על אחד מהם איכא רוב של אחרי רבים להטות, שמן הדין הוא חשוב כנכרי, ורוב השני הוא מה שנפרש אחד מהחבורה שנתחזק בחבורה שיש שם ישראל אחד ופרישתו זאת הוא רוב מסוג אחר רוב ע"י מקרים, וע"י פרישה של אחד מהם מהחצר הראשונה שכולם נשארו בקביעות וליכא כאן רוב המקריי שהוא על ענין הפרישה, אבל שיהי' רוב ע"י רוב המספר בכה"ג שכולם קבועים הם וחשובים כמע"מ ליכא רוב וכמו שבארנו לעיל בפ"ב, דבכה"ג ליכא רוב מספרי דמה"ט אמרו בגמ' פ' התערובות בלשון זה כל דפריש מרובא פריש, וזהו שכתב הרא"ש דאם פריש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עלי' מפולת מפקחים, דכיון שנשארו אחרים קבועים במקומם כמע"מ דמי וספק נפשות להקל, היינו דבכה"ג ליכא רוב מספרי, דכיון שהנשארים חשובים כמע"מ ליכא רוב מספר של נכרים, אבל עכ"פ איכא רוב של המקריים על ענין הפרישה, אבל רוב אחד לא מהני בזה וכמו שנבאר, וכן להיפוך אם פרשו כולהו לחצר אחרת ונפלה מפולת על אחד מהם ג"כ לא מהני דבכ"ג איכא רוב המספר דכולם ניידי, אבל רוב המקרים ליכא שלא נפרש האחד מהשאר, והטעם לזה דבעינן בזה תרי רובי והיתרון של תרי רובי מחד רובא, דבפשטות אין נפ"מ בזה, דאף דמצינו לענין יוחסים דבעינן דוקא תרי רובי כמו דאמרינן במס' כתובות ד' ט"ו, הוא מעלה מדרבנן לענין יוחסים, אבל בשל תורה לא מצינו בכה"ג, אבל י"ל דכיון דאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב, שעיקר הענין בזה כיון דפקו"נ דוחה כל המצוות שבתורה כ"כ גם דין זה שאמרה תורה אחרי רבים להטות נדחה מפני ספק פקו"נ ואף דקרא דאחרי רבים להטות כתוב על ענין נפשות, שם איירי לענין חיוב מיתה כיון שהרבים מחייבים אותו מיתה אמרה תורה שעלינו הדין להרגו מפני שהוא חייב מיתה ע"י דין של הרבים, אבל בכה"ג שאנו דנים לענין לפקח את הגל אם ראוי לחלל שבת בשביל ספק איש זה אם מישראל הוא או לא, איך נבוא להכריע שלא לחלל שבת עלי' משום דין של אחרי רבים להטות, דין זה ג"כ ראוי שיהי' נדחה מחמת ספק פקו"נ דישראל, דהניחא אם הי' ענין זה של בירור, לומר דע"י רוב נתברר הספק במציאות, שהאיש שנפלה עליו המפולת הוא נכרי, אבל באמת לא נתבררה המציאות כלום ועדיין ספק הוא וכמו שהבאנו בשע"ג דברי השטמ"ק בשם הרא"ש, והוא רק דין תורה לענין הנהגה, ומהראוי דין תורה זה להתבטל משום ספק פקו"נ כמו שבטלים כל הדינים שבתורה משום פקו"נ, אלא כיון דאיכא רוב מ"מ לומר שעל נפש זה לא אמרה תורה וחי בהם, יש לנו דין תורה על ענין זה גופא שעל נפש זה לא יתבטלו דיני התורה מחמת הצלתו, ומועיל לנו רוב זה שעל נפש זה יש לנו דין לילך בתר הרוב, ואח"כ מועיל הרוב להכריע שהוא כנכרי שאין מחללים עלי' את השבת, ומשו"ה צריך בזה תרי