שערי ישר חלק א שמו

רובי, היינו שרוב אחד מועיל תחילה לחדש על נפש זה, שדין של אחרי רבים להטות יכריע את הדין של וחי בהם שיהי' לנו דין לילך בתר הרוב, ואח"כ בא הרוב השני ומכריע עליו שהוא נכרי, ואין לומר כיון דהרוב הא' הכריע שעל נפש זה לא נאמר וחי בהם ממילא אין לחלל עליו את השבת, דרק ע"י הדין של וחי בהם מחללים על פקו"נ את השבת, דבאמת ע"י הרוב הא' אין בכחנו להכריע דאין לחלל עליו את השבת, דעל עצמות דין זה לא מועיל כח של הרוב שהוא משום דין של אחרי רבים להטות כיון דבמציאות הוי ספק ישראל וספק פקו"נ דישראל דוחה דין של אחרי רבים להטות, ורק עלינו למצוא דין שיהי' בכחנו לילך בתר דין של אחרי רבים להטות, וקודם שאנו באים להכריע למעשה על עיקר הספק אם לחלל עליו את השבת או לא, אנחנו באים בכח דין של תורה שבדין זה אנו מחויבים ג"כ להתנהג עפ"י דין של הכתוב אחרי רבים להטות, והוא שיש לנו דין רוב שמחויבים אנחנו לילך בתר הרוב אף שנוגע לפקו"נ של ישראל ספק, וכאשר הוכרע הדין לילך בתר הרוב להשתמש גם בזה בדין של אחרי רבים להטות, צריך לנו רוב חדש להכריע שאין לחלל עליו את השבת, אבל ע"י רוב הראשון לא הוכרע עדיין אם לחלל עליו את השבת, או לא רק הוכרע שבפקו"נ של איש זה הדין לילך בתר הרוב, וכ"ז הוא מפני שאין רובא דאיתא קמן מברר את המציאות רק מחדש דין לענין הנהגה, ומשו"ה אף שהוכרע הדין ע"י רוב שמחויבים אנחנו בנידון זה לילך בתר הרוב לא הוכרע עדיין לבטל את ספק המיעוט אם לחלל עליו את השבת. ובקצרה יש להסביר ענין העמוק הזה דשני דינים מסופקים אנו בעובדא זו אם לילך בנידון כזה אחר הרוב, ואחר ההכרעה שהוכרע לילך בתר הרוב, אנו דנים אם הוא מן הרוב או מן המיעוט לענין לחלל עליו את השבת. כנלענ"ד לחומר הענין הנפלא הזה:

ומעתה אם כנים דברינו בעיקר יסוד ביאור הסוגיא החמורה הזו, יש לבאר מה שנראה לכאורה דברי רש"י ודברי הרא"ש כמחולקים זע"ז, ובאמת י"ל דלא פליגי לענין דינא, דהנה לפימש"כ עיקר דברי הרא"ש הוא לציר שיהי' בזה תרי רובי משני סוגים, ומשו"ה י"ל דמה שכתב הרא"ש לבאר בהא דאמרינן בגמ' בפריש מקצתייהו שפירש אחד מהם, נלענ"ד שהוא בדוקא אם הי' הפורשים שלשה אז אף שנשארו רוב על מקומם וקביעותם הראשון ג"כ אין מפקחים, דמה נפ"מ במה ששם קבוע וכמע"מ הלא יש לנו רוב מהנפרשים שהם ניידי ואיכא בזה ג"כ תרי רובי, רוב אחד ע"י המספר, דהרי רק אחד ישראל יש בתערובות זו, ובשלשה אנשים שנפרשו והם ניידי איכא רוב נכרים, ורוב שני איכא בזה רוב מקריי, היינו שהשלשה הנפרשים הם מהרוב, ורק כשפירש אחד או שנים דליכא רוב מהנפרשים, בפ"ט, רוב המספר מאלה שהם ניידי וצריך לצרף גם מהנשארים, וכיון שהם קבועים בטל החשבון של רוב המספר דהרי הם חשובים כמע"מ, וליכא בזה רק רוב אחד של פרישה דעל זה אין הקביעות של הנשארים מגרע כלום את רוב של מקרה הפרישות אבל חד רובא לא מהני בזה, ובפרוש כולהו מפרש הרא"ש, דתחילה נפרשו כולם ממקום קביעותם, ואח"כ נפרש אחד לחצר אחרת, ואיכא כאן תרי רובי רוב המספר משום דליכא כאן קבוע כלל, ורוב שני ע"י הפרישה שנפרש האחד מן החבורה כנ"ל. ועפיד"ז י"ל דגם לרש"י ז"ל הכלל בזה דבעינן תרי רובי, אלא דרש"י מפרש בפריש מקצתייהו שנפרשו מקצתם היינו באופן שאפשר למצוא רוב בין הנפרשים לבד, כלומר היכא שנפרשו שלשה או ארבעה ואיכא בזה תרי רובי רוב מספר בין הנך דניידי, וגם רוב של פרישה שנפרשו מן המקום שנתחזק הישראל, ובפרוש כולהו אע"ג דכולהו ניידי ואיכא רוב של מספר, אבל כיון דאיתחזק בזה ישראל אחד וליכא רוב של ענין פרישה מהחבורה שנתחזק שם המיעוט לא אזלינן בזה בתר רובא, דאין הולכים בכה"ג בפקו"נ אחר הרוב, והנפ"מ בין פירש"י להרא"ש הוא רק בפירוש, דרש"י מפרש דבפרוש כול' מפקחים, ובפריש מקצתייהו אין מפקחים, ולהרא"ש הוא להיפוך, דבפרוש כולהו אין מפקחים ובפרוש מקצתייהו מפקחים, אבל לשניה' היכא דאיכא תרי רובי אין מפקחים ובחד רובא מפקחים, פירש רש"י בפרוש כולהו איכא חד רובא ובפרו' מקצתייהו איכא תרי רובי, ולהרא"ש הוא להיפוך, דהרא"ש מפרש בפריש כולהו ואח"כ פריש אחד, ורש"י מפרש דלא נפרש אחד רק כולהו באו לחצר אחרת, ובפרוש מקצתייהו מפרש רש"י שנפרשו כשלשה וארבעה, והרא"ש מפרש שנפרש רק אחד, ולפי"ז לדינא אין חילוק ביניהם, כנלענ"ד בענין זה, ומה"ט ניחא הא דחלוק דין ס"ס מדין רוב, דבס"ס מפורש בגמ' ד' פ"ה שם ובשו"ע סי' שכ"ט אפילו ספק ישראל ספק עכו"ם וספק חי ספק מת ועוד כמה ספיקות מפקחים אף שלא הוחזק כאן ישראל, דלכא' לפירש"י שהטעם בפרוש מקצתייהו, משום דלא איתחזק כאן ישראל אזלינן בתר רובא ובספק ספיקא דג"כ לא אתחזק ואפ"ה מפקחים, ומצינו בכמה ענינים דס"ס עדיף מרובא, ולפי מש"כ ניחא כיון דעכ"פ במציאות הוא ספק ובפקו"נ לא מהני לא רוב ולא ספק ספיקא, אם לא שיהי' לנו איזה כח דין מעיקרא לילך בתר רוב, ולפי"ז אם יהי' חד רובא דעכו"ם הוא ויהי' כאן עוד ספק ספיקא ספק חי ספק מת ספק הוא שם וכל כה"ג לפי"ד יהי' הדין דאין מפקחים דכח הרוב מעמיד את הדין להכריע למעשה ע"י ס"ס, וכן אם יצויר רוב וחזקה, שני סוגים שא' יגרום הדין לילך בתר רוב או חזקה או ס"ס, והב' יכריע את הדין כל כה"ג אין מפקחים, ואף דיש מקום לפקפק בזה דמה גרע רוב א' מתרי רובי דלמה לא יועיל הרוב הא' על שני הדינים דלכאו' כמו שמועיל אח"כ הרוב השני להכריע שאין לפקח עליו את הגל, כ"כ יועיל ע"ז ג"כ הרוב הראשון, אבל באמת אינה קושיא, דכיון שאנו דנים אם מועיל בזה ענין רוב להכריע לא שייך שיועיל רוב זה גופא על עצמו שיוכל להכריע בזה, דכלל הוא בכל הדינים כל שיש לנו ספק בדין אם דבר זה מועיל להכריע, אין הדבר המסופק בעצמו מכריע על עצמו, ומשו"ה בעינן תרי רובי, שהאחד יכריע על השני שהשני יכריע כנלענ"ד בסוגיא החמורה הזאת: