שערי ישר חלק א שמ

לסמן מי הוא הנותן יין ומי אינו נותן יין, וזה ברור:

ושיטת התוס' הר"ן והרשב"א מתפרשת כפשוטה דמה"ת לא הוי קבוע רק אם ניכר האיסור, וכמו שהבאנו דברי תוס' בזבחים שכתבו דבכל דוכתא שמביא הש"ס דין קבוע הוא בניכר, ומחמת זה כתבו בפגה"נ דהא דאמרינן בפ' התערובות דאסור למשוך מן התערובות בע"ח משום קבוע הוא לאו דוקא, אלא דכמו דקבוע הוי כמע"מ, כ"כ כל מיעוט שאינו מתבטל הוי כמע"מ, ולשיטתם אם אינו בטל מה"ת אסור מדין תורה ליקח א' מן התערובות, דמיעוט שאין בו תורת ביטול חשוב כמחצה, ולפי"ז מש"כ במס' מנחות דאם שחוטה אינה בטלה בנבילה לר"י מחמת מין במינו הוי כקבוע, הוא מה"ת דכל שאינו בטל הוי כמחצה:

ועפי"ז מש"כ הרמב"ן שהובא בחי' הרשב"א דבהאומר לשלוחו צא וקדש לי דאסור בכל הנשים הוא מדינא, הוא ג"כ מוסכם לכל השיטות, דהרי לא נזכר בדברי' אם הוא מה"ת או מדרבנן, רק דבא לאפוקי מדברי תוס' שכתבו דהוי משום קנסא, ולכן אמר שמדינא אסור ולא משום קנסא, דהלא לא גרע דין זה משאר תערובות בע"ח דלא בטלי דאסור ליקח אחד מן התערובות, כמו דאמרינן בפ' התערובות, ואם נאמר דבאנשים לא שייך תערובות וליכא דין ביטול ברוב, ממילא י"ל דאסור בכל הנשים מדין תורה, ובאמת תמה אנכי על האחרונים שהביאו דברי הרמב"ן אלו ולמדו ממנו שיטה חדשה בדין קבוע, הלא דברי' מוסכמים ופשוטים לכל השיטות, דעכ"פ לא גרע דין אשה מתערובות בע"ח דאיתא בגמ' דאסור מדינא למשוך אחד מן התערובות, ואדרבה שיטת התוס' בנזיר ובגיטין שכתבו דבאשה אינו אסור מדינא אלא משום קנסא היא שיטה חדשה דלא בארו טעמם במה שאני תערובות אשה מתערובות שור הנסקל וכדומה, ובארנו דבריהם לעיל בפ"י אופנים שונים לפרש שיטתם:

והנה בתוס' זבחים ד' ע"א ע"א כתבו בשם ר"ת על קושית הריב"ם בנסקלים שנתערבו בנשרפים למה לא ניזל בתר רובא, וז"ל א"נ לא אזלינן בבר רובא לחייב אותו שהוא ודאי בסקילה, ומהאי טעמא לא תיקשי לן הא דאמר בפ' אלו הנשרפים דאדם רוצח שלא נגמר דינו שנתערב עם אחרים שנגמר דינם כולם פטורים דמשום רובא לא נאמר דבר שהוא שקר ודאי דודאי יש אחד שאינו בר מיתה כלל לפי שלא נגמר דינו וכו' ועוד י"ל דהוי לי' קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי עכ"ל, וביאור דבריהם בתירוץ א' הוא דכיון דליכא בזה דין ביטול ברוב משום דבאנשים ליכא תערובות, וא"כ איכא אחד שאינו מחויב בשריפה, וכן בתערובות רוצח שלא נגמר דינו, לא אמרינן הלך אחר הרוב לברור אחד או שנים דמאי חזית, דהספק שוה על כולם, ולומר על כולם שהם מן הרוב, הוא ודאי שקר, ובתירוץ ב' כתבו משום קבוע, ועפי"ז יש לתרץ שיטת התוס' בנזיר בשני אופנים אלו, היינו דעפ"י תירוץ הא' י"ל דבהא דאסור בכל הנשים לא שייך לומר דאם יהי' היתר לישא יהי' דין שקר, דהרי לא ישא את כל הנשים שבעולם וכמש"כ לעיל בפ"י, ולפי תירוץ הב' י"ל דרק אם כל התערובות במקום אחד מיוחד אעפ"י שאינו ניכר האיסור לבדו, אבל עכ"פ ידוע שבמקום זה האיסור נמצא והוא קבוע בתוך ההיתר, וכמו שדקדקנו מלשון הרשב"א בתו"ה, אבל באשה שהספק הוא על כל העולם ואין כאן מקום מיוחד לומר שכאן נמצא האיסור, בכה"ג ליכא דין קבוע, ובזה מיושב גם מה שהוכיח הר"ש בס' כריתות מהא דאינו נאסר כל העולם בחרישה וזריעה מחמת ספק נחל איתן, דבאינו ניכר האיסור ליכא דין קבוע, דכ"כ קשה מ"ש מתערובות בע"ח דאסור מדרבנן ליקח מן הקבוע, ועפימש"כ יתישב עפ"י שני האופנים שכתבנו כמו באומר לשלוחו, דבנידון זה ג"כ אין אדם אחד יזרע כל העולם וכן אין מקום ידוע לומר כאן נמצא האיסור, כנלענ"ד בענין זה:

ואחרי שבארנו יסוד אחד בדין קבוע והוא מה דבעינן שיהי' ניכר, היינו שיהי' ניכר האיסור בפ"ע או שיהי' ניכר במקום מיוחד, עלינו לבאר באיזה אופן נקרא פריש ומתי אמרינן הדר לניחותא, דבמס' נזיר אמרינן דלאחר שנפרש אם הדר למקומו חוזר לאיסורו, ובמס' זבחים משמע לכאורה היפוך זה, דאמרינן שם ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש, אמר רבא גזירה שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקריבו, א"ל ההוא מרבנן לרבא אלא מעתה מגיסא אסירא, ופירש"י דכיון דכבר הותר האיסור מחמת דין כל דפריש שוב אינו חוזר ונאסר, מחמת שעתה בעשרה רוב התערובות כשר, וכן כתב הרא"ש בפגיה"נ סי' ל"ז וז"ל ועוד ראי' מפ' התערובות דדבר שהותר ע"י ביטול אינו חוזר ונאסר דפריך אטו מגיסא אסירא, מגס הוא כלי שמקטירים בו החלבים, כלו' אחר שהותרו בפרישתם וכי בשקיל שחזרו לקביעותם יאסרו, ה"נ אחר שהותרו ביבש ונהפך האיסור להיות היתר שוב אינו חוזר להאסר ע"י בישול. עכ"ל ומצאתי שהח"א בס' ב"א בשער התערובות סי' י"ט הקשה כן וכתב שם דלפי' התוס' בכתובות ד' ט"ו דמאי דאמר במס' נזיר אימור בשוקא אשכח וקדיש, קאי על השליח שקדש האשה בעד המשלח, לק"מ דהרי אז לא הי' עוד שום ספק ולא שייך לומר שכבר הותר, ובשעה שנולד הספק כבר הדרא האשה ההיא לניחותה, ורק לפירש"י ותוס' בנזיר דמפרשי דכונת הש"ס הוא על האשה שקדש עכשי' המשלח לאחר שנולד הספק קשה, כיון שכבר הותר איך חוזר ונאסר, ועיי"ש שכתב לפרש לשיטתם דהכונה דבאשה חשבינן לעולם קבועה משום כבודה בת, מלך פנימה, ויעו"ש שנתקשה לפי"ז לענין פקו"נ בשבת, אבל לענ"ד נראה דלק"מ דבאמת כל עיקר ההיתר של כל דפריש אינו היתר בעצם רק התרת הספק של הפרישה, היינו דמה שנגרם איסור ע"י שהי' בתוך התערובות שהי' ידוע לנו