שערי ישר חלק א לד

וכן נראה ענין זה ממבשל גיד ביו"ט דאינו לוקה למ"ד אמרינן מתוך שהותרה, ולב"ש דס"ל מתוך לוקה, כמ"ש בגמ' ביצה ד' י"ב וכתבו בתוס' כתובות ד' ז' ע"א הטעם דלב"ש לא חשיב אוכל נפש כיון דאסור באכילה, ולב"ה דסברי מתוך אף דצריך צורך היום מ"מ כיון דאכיל והי' בדעתו לאכול זהו צורך היום יעו"ש. והיינו דצורך היום חשיב מה שאוכל אף דבר הנאסר, ואוכל נפש חשיב רק מה שמותר באכילה:

פרק י ולפי המתבאר לעיל נבין לחלק בין איסורי הנאה שאסורין מן התורה לאיסורי הנאה מדרבנן, דאיסור תורה נתהפך הדבר באמת לדבר שאינו ראוי, אבל איסורי הנאה דרבנן לא אבדו באמת איכות תשמיש הראוי לאדם אלא שהאדם מתירא להנות ממנו שמצות הלאו דלא תסור מפחידו שלא להנות ממנו וכל שהחפץ ראוי להנאת אדם אלא שהאדם מחמת פחד מונע עצמו מלהנות מן החפץ, אין החפץ בטל מאיכותו וחשוב ממון גמור מן התורה, ואף דיש מקום לומר מה לי אזהרת לאו דלא יאכל מאזהרת לא תסור אבל כבר בארנו לעיל בפ"ז דשאני לאו דלא תסור מלאו דלא יאכל דבלאו דלא תסור אינו מוזהר מן התורה על האכילה ממש אלא שישמע לקול חכמים ולפ"ז החפץ ראוי לאכילה, ואף דאם יאכל ויעבור על לא תסור ג"כ עושה רעה לעצמו אבל אין זה חסרון באכילה עצמה וכעין שכתבו התוס' ע"ז ד' י"ב ע"ב ד"ה אלא בוורד סה"ד דלמ"ד ריחא מילתא דחשיב כשתי' ולא הוי כעין שתי' גסה דמזיק לי' חוזק היין כשנכנס בחוטמו כיון דאם הי' שותה היין עצמו לא הי' מזיקו עיי"ש, היינו דחסרון הנאתו אינו בעצם השתי' רק ע"י דבר אחר, ועפ"י דרך זה הא דאמר רב גידל אר"ח ב"י א"ר המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא אין חוששין לקדושין אין הטעם משום דלא חשיב שו' כסף גם מה"ת אלא דרבנן עשוהו כאילו הי' איסורי הנאה מה"ת דעשו חזוק לדבריהם כשל תורה, ומה שנוגע להיתר אשת איש לעלמא יש להם כח להפקיע ככל אפקעינהו לקדושין ע"י הפקר בי"ד או כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכדומה כמו שמבואר בסוגיא דפ' האשה רבה אלא דיש מקומות דלא אלמוהו רבנן לתקנתם כשל תורה דגם לפי תקנתם לא עשו שיהי' כשל תורה, ומדאמרינן שם דלב"ש דסבר המקדש בחולין שנשחטו בעזרה מקודשת אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא הוכיחו התוס' ועוד הרבה ראשונים דבדבר שאין עיקרו מן התורה לא אלמוהו חז"ל כשל תורה היינו דגם מדבריהם לא חשיב כאיסורי הנאה של תורה, ונראה דכמו שחלקנו בשל תורה בין לאו דלא תסור ללאו דלא יאכל, כ"כ בדין דרבנן עצמו יש הבדל דיש שעשו שיהי' נחשב הדבר כדבר האסור בעצם, ויש שעשו שיהי' נחשב כאיסור מצד אחר דגזרו שלא יאכל ולא יהנה מחמת דבר אחר ולא חזקו דבריהם להחשיב המאכל לדבר שאינו ראוי לאכילה, ובזה איכא חלוקי דעות בין עיקרו מדרבנן ובין תרי דרבנן היינו במדת חכמים אם עשו כשל תורה או לא, אבל מה"ת אין הבדל כלל דלעולם ע"י איסור דרבנן לא נתבטל שם כסף מן החפץ והקדושין בטלין רק ע"י הפקעת חכמים היכי שהאלימו תקנתם:

וכן נראה מסוגית הש"ס פסחים ד' פ"ג ע"ב לענין מצות שריפה דנותר בגיד הנשה שאסור מה"ת אין בו מצות שריפה דכל שאינו ראוי לאכילה מחמת איסור הרי הוא כעצמות וליכא בל תותירו וליכא מצות שריפה, אבל בגיד הנשה לר"י דמספקא לי' באיזה מהן אסרה תורה או בגידין שאסורין רק מדרבנן, אף דעכ"פ אינו רשאי לאוכלן או משום ספק או משום לא תסור מ"מ איכא בהו מצות שריפה דשמא קמי שמיא גליא דראוים לאכילה יעו"ש:

ובזה יתפרש לנו דברי הש"ס פסחים ד' ז' וניבטלי' בשית כיון דאיסורא דרבנן עילוי' כדאורייתא דמיא ולאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטל דאמר ר"ג אר"ח וכו' המקדש וכו' אפילו בחיטי קורדניתא אין חוששין לקדושין וכתב רש"י שם ואע"ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קדושי תורה ושרי אשת איש לעלמא, הא מתרצינן בכמה דוכתין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר בי"ד הפקר והם הפקירו ממונו. עכ"ל. הרי מפורש ברש"י כמש"כ דאיסורי הנאה דרבנן הוי כסף מעליא מה"ת וראוי להיות מקודשת רק הקדושין נפקעים משום הפקר בי"ד וכדומה, ולכאורה לפי"ז מאי מייתי הגמ' ראי' מרב גידל לענין בטול דלא מצי מבטל מתחילת שש מחמת איסור דרבנן דהוי כדאורייתא הלא שם לענין קדושין מטעם אחר בטלים הקדושין מה"ת משום כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, אלא נראה דכונת הש"ס להוכיח דרבנן עשו שיהי' תקנתם כשל תורה שיהי' נחשב מדבריהם כאילו הדבר באמת אינו ראוי לאכילה ולהנאה ולא כאזהרה מצד אחר, דאם נאמר דהא דאסרו חמץ מתחילת שש לא תקנו שיהי' נחשב מזמן זה כדבר שאינו ראוי רק צוו שלא יהנה, אז גם מדבריהם הי' החמץ נחשב כדבר שברשותו כיון דגם לפי דבריהם הוא ראוי להנאה רק דבר אחר גורם לו שלא יהנה דרוצה לשמוע לגזירתם ומפני זה לא פקע רשותו והי' ברשותו לבטלו ועל זה מוכיח הש"ס דתקנה שתקנו חז"ל לאסור מתחילת שש עשוהו כשל תורה שיהי' נחשב כאילו הדבר אינו ראוי אז להנאה ומשו"ה לא מהני הביטול מדרבנן דמדרבנן הוי אינו ברשותו כמו איסורי הנאה של תורה הוי מה"ת אינו ברשותו, ומייתי הש"ס מרב גידל דכיון דאמר אין חוששין לקדושין היינו מדרבנן אינם קדושין דחשיב עפ"י דין דרבנן כאילו קדשה בעפרא בעלמא ואם נאמר דגם מדרבנן לא האלימו כשל תורה ויהי' רק גזירה מצד אחר הי', ראוי להיות נחשב קדושין מעליה גם מדרבנן, דהא דאמרינן בכל דוכתא אפקעינהו רבנן לקדושין הוא רק היכי דעפ"י דין דרבנן היא מותרת לעלמא ושלא יהי' עוקרין תקנתם דין תורה