שערי ישר חלק א לג

כיון דאפשר להנות ממנו ע"י תקנה, אבל בקונמות מה דאפשר לתקן ע"י שאלה אין זה תקנה לאיסורו רק אם נשאל על הנדר נעקר האיסור למפרע כאילו לא הי' נאסר מעולם, אבל לפי צד זה שעכשי' הוא דבר האסור אין שום תקנה לאיסורו לעולם ועכשי' הוא עפרא בעלמא לגבי' הבעלים ואף שהיכולת בידו לתקנו מ"מ הרי לא איתשיל, וכ"ז רק אם נאמר דדין שמים משווהו לעפרא בעלמא אבל אם נאמר דהעדר יכולת האדם להשתמש ע"י מצוות שמירת התורה משווהו להפקר למה יגרע כח השאלה על הנדר מכח פדיון בפטר חמור, ובלא"ה הוא תמוה אם רק משום העדר היכולת הוא דהרי היכולת בידו למיתשל ולהנות בהם ואיך יהי' כהפקר דבר שאפשר לבעלים לעשות תחבולה לאיתהנויי מיני' ומה"ט נראה דלא דמי לשור הנסקל שהוזמו עדי' דהוי כהפקר והכא באוסר על עצמו אם איתשל אמרינן דחייבים לשלם אחרים שנטלו, דהתם נתיאש או הפקיר דלא ידע שיוזמן עדי' כמו דמחלקינן שם בגמ' כריתות ד' כד בין נרבע שורך ובין רבעת שורך, אבל באוסר הלא ידע דיכול למיתשל ומוכח מזה דסובר הרשב"א דסבת הדבר שגורם למשווי איסורי הנאה לדבר של הפקר הוא דין התורה ולא משום מניעת האפשרות להשתמש ע"י שהאדם מצוו' לשמור דין התורה:

ועד"ז יש לבאר דברי הרשב"א בחי' לקידושין על המשנה המקדש בערלה ובכלאי הכרם וכו' אינה מקודשת וז"ל וא"ת עוד והא ערלה וכלאי הכרם בשריפה ותנן שילהי תמורה כל הנשרפין אפרן מותר וכו' ומסתברא דלעולם אינה מקודשת אפילו קדשה בסאה של פירות ערלה משום דהשתא מיהת לית להו דמים דאסור למוכרן ואי משום אפרן הא אינו בעולם ולכי קלי להו ה"ל כגופא אחרינא ולאו זהו שקדשה בי' הילכך אינה מקודשת עכ"ל הצריך לעניננו ואם נאמר דהעדר יכולת האדם משווי איסורי הנאה לאינו ממון הרי כיון שהיכולת ביד האדם למשווי לדבר ממון אף שעי"ז יתהפך לגוף אחר למה יאבד חשיבותו הלא כמה דברים חשובים בעולם שעיקר תשמיש שלהם הוא ע"י שמשנים אותו לגוף אחר ואח"כ נהנים ממנו ודוחק לומר דגם שם לא הי' חשוב ממון ורק משום תשמיש משא ומתן משווי לי' לדבר שבממון כמו שכתבנו בשם הנמ"י פרק המוכר פירות לענין בורר צרורות, דא"כ אם יהי' באופן שנשבע שלא למכור יתחשב כאיסורי הנאה וכל עצים להסקה עפ"י רוב הנאתם לאחר בעורם, אלא נראה דכל חפצים שבעולם אף שאינם ראוים לתשמיש רק אחר שיתהפכו לדבר אחר מ"מ הוי דבר הראוי לתשמיש אדם דחלק, הראוי להנאה כלול בתוך עצם זה של עכשי' וע"י איזה פעולה ומעשה יוצא אח"כ חלק ההוא שהי' טמון ונעלם מקודם ומשו"ה גם עכשי' הוא דבר חשוב שנמצא בו דבר הראוי להנות בי' בני אדם והוי ממון מעליא, אבל באיסורי הנאה כערלה וכלאי הכרם דעכשי' גם חלק האפר הטמון בהם הוא אסור ואין בהם כלל דבר המותר אף שאם ישרפו יהי' האפר מותר משום דישתנה לדבר המותר ויהי' לגוף אחר, אבל גוף זה התורה אסרתו לגמרי בלי כל שיור ותורת היתר ומשו"ה אין בהם שום דין ממון כלל, ול"ד לפטור חמור דחשיב ממון משום דאפשר לאיתהנויי מיני' ע"י פדיון, דהתם אפשר לתקן גוף זה בעצמו שיהי' מותר ונמצא דלא אסרה תורה לגמרי דיש תקנה לאיסורו, אבל מה דיתוקן ע"י התהפכות לגוף אחר לא חשיב תקנה להחשיב גוף זה לדבר שבממון וכן נראה בהא דאמרינן בגמ' פסחים ד' כ"ט בחמץ של הקדש די"א לא מעל משום דאין פודין קדשים להאכיל לנכרים ומשו"ה לא הוי רק כדבר הגורם לממון ולמ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי לא מעל יעו"ש. דלכאורה קשה כיון דרשות הגבוה אינו מצוו' לבער חמץ ומותר להשהותו עד לאחר הפסח דמשו"ה חשיב דבר הגורם לממון למה לא יתחשב מטעם זה כממון ממש נימא שדבר שאינו ראוי היום לתשמישו וראוי לאחר איזה ימים שהי' רק גורם לממון אם לא שנימא ג"כ דע"י תשמיש מכירה הוא חשוב ממון וזה דוחק כמש"כ לעיל, אלא נראה ברור כמש"כ דאיסור התורה מאבד מן החפץ כל תורת ממון משו"ה בחמץ של הקדש דכל תשמישו הוא אכילת ישראל ועכשי' נאבד ממנו תשמיש זה דהתורה עשתה את זה כסם המזיק לאכילת ישראל הוי כחפץ שאין בו צורך כלל ובטל ממנו דין ממון. ואף דלאחר הפסח ישובח ויוחזר לתורת אוכל הראוי לישראל הוי רק כדבר הגורם לממון דלא דמי לחפץ שאינו ראוי עכשי' וראוי לאחר זמן מחמת השתנות הטבע בחפץ או חלוף זמן הטבע דשם כלול בחפץ של עכשי' השתנותו הטבעי ונמצא דגם עכשי' הוא דבר הראוי לאדם ע"י כח הנמצא בחפץ שראוי להנות ממנו בהשתנות טבעו או זמן הטבעו, אבל חמץ שאסור עכשי' לישראל ליתא בחמץ עכשי' כח וחלק שיהי' ראוי לאחר הפסח דלא שנוי זמן הטבעי גורם היתר לאחר הפסח ונמצא דמה שיהי' מותר לאחר הפסח הוא ענין מחודש דאינו כח וחלק המתיפה ומשתבח עפ"י דברי הטבע ורק בידיעת השכל אנו יודעים שיהא מותר, לאחר הפסח משו"ה לא הוי רק כדבר הגורם לממון ועכשי' אינו ממון ותלוי בפלוגתא אי דבר הגורם לממון כממון דמי או לא וכל אלו החולקים לא שייך רק אם נחליט שהכל תלוי באיסור האמתי של שמים אבל אם נימא שמניעת אפשרות להשתמש ע"י שירא האדם לעבור על מצוות התורה מגרע כח חשיבות ממון מן החפץ אין מקום לכל אלו החלוקים וכיון דיש השתמשות ע"י שריפה בערלה, או ע"י שהוי זמן בחמץ של הקדש מהראוי להיות כממון גמור וע"כ נלענ"ד ברור כמש"כ דהכל תלוי רק בדין שמים שע"י אזהרת התורה נתהוי הדבר כסם המזיק שאין בו איכות כלל הראוי לאדם שאסרה עלי' התורה. וכן מוכח שיטת רש"י כריתות ד' כ"ג ע"א ד"ה בגסה שכ' דקדשים שנפלו שו' ממון לגבוה משום שאם עלו לא ירדו אף שאסור להקריבם ועי' שם ד' י"ג ע"ב תוס' ד"ה ואשם ובגליון רע"א ועי' נה"מ סי' כ"ח: