שערי ישר חלק א שלח

בזה שום מחלוקת, וע"כ נראה לי דגם שיטת התוס' מתאמת עם שיטת הר"ן והרשב"א ז"ל, והראי' שהוכחנו מדברי התוס' בנזיר אפשר ג"כ לדחות ולישב דבריהם גם עפ"י שיטת הר"ן, דהנה מדברי הרשב"א בד' ק"ה שכתב וכיון שאינם בטלים הוו להו בתוך תערובתם קבועים וכמע"מ דמי, מלשון זה למדתי לתרץ דברי התוס' בנזיר, דיש לומר דשאני ההיא דאשה משאר תערובות, דהנה הכלל בזה בדין קבוע הוא רק אם יהי' איסור ניכר במקומו, ובהנך דאין מתבטלים דחשבו חז"ל לקבוע אף שאין האיסור ניכר, הוא משום דכיון דידוע לנו שבתערובות זו איכא חתיכת איסור שאינה בטלה הוי כניכר במקומו, והמקום הוא המקום ששם התערובות, אף שאין האיסור ניכר בפ"ע והיתר בפ"ע, ענין זה הוא רק לענין ביטול ברוב, דלענין זה כתבו התוס' דמדאורייתא לא הוי קבוע שיעכב את דין הביטול, הוא רק אם ניכר האיסור לעצמו והיתר לעצמו, ואם אינם ניכרים לעצמם בטל האיסור בתוך ההיתר, אבל אם אינו בטל מטעם שהוא בע"ח או דבר חשוב הדר להיות כקבוע בתוך התערובות, שניכר וידוע לנו שבמקום זה איכא איסור ולפי"ז באשה שאין מקום ידוע להתערובות שהרי כל העולם כולו הוא בכלל התערובות, אין זה קבוע, ומשו"ה אמרו דבאשה האיסור הוא רק משום קנס לחוד, וכללות הדברים בזה דלענין ביטול ברוב כ"ז שאין האיסור ניכר לעצמו במקומו והוא מעורב הוא בטל, אבל לענין הלך אחר הרוב, מכיון שאינו בטל וידוע שבתוך תערובות זו הוא נמצא, בכה"ג מקום התערובות הוא מקומו של איסור, והוא קבוע בתוך התערובות וכמע"מ דמו וליכא רוב לענין לומר הלך אחר הרוב, דכשאנו דנים לענין ביטול ברוב אז המיעוט אינו חשוב כקבוע נגד רוב ההיתר, דבתוך התערובות אינו ניכר לעצמו ומשו"ה בטל נגד הרוב אבל לענין הלך אחר הרוב שאנו דנים על חשבון בכלל כמה יש בזה מן האיסור וכמה מן ההיתר חשבינן כמע"מ, דידוע לנו שבתוך תערובות זו נמצא איסור וחשבינן כמקומו ניכר, ורק כשנפרש נולד רוב המקרה של פרישות:

אבל מה שדקדקנו מלשון התוס' בפגיה"נ לומר דשיטתם חלוקה משיטת הר"ן נראה שהוא דקדוק נכון, דמוכח מדבריהם דחשיבות בע"ח וכן דבר שבמנין גורמים שלא נאמר הלך אחר הרוב מפני שהוא מיעוט חשוב וחזק הרי הוא כמע"מ, ולפי"ז הדרה התמי' למקומה למה במקדש לא יאסר בכל הנשים מדרבנן כשאר בע"ח דחשיבי, דלכאורה כיון דמטעם בע"ח חשיבי נחשב המיעוט כמחצה מה לי בחד דוכתא או כל העולם כולו, אכן יש לישב דבריהם עפ"י מש"כ בשיטה מקובצת הנדפס מחדש על הגליון בזבחים ד' ע"ג ע"א אות ד' דז"ל הוי לי' קבוע וכו' בפגה"נ תנן גיד הנשה שנתבשל אם מכירו הוא בנותן טעם ואם לאו כולם אסורים ופריך בגמ' וליבטל ברובא ומשני ברי' חשיבה ולא בטלה, ופריך למה לי' לשנויי הכי תיפוק לי' משום דגיה"נ הוי קבוע וכל קבוע כמע"מ, ומשני דאין חשוב מע"מ רק היכא שידוע האיסור במקום קביעותו, כי ההיא דט' חנויות דחנות של נבילה ידוע ומבורר במקום קביעות, א"כ מאי משני הכא הוי לי' קבוע והלא אין האיסור ידוע ומבורר, וי"ל דשאני הכא שיש חשיבות דבע"ח ומתוך כך לא בעינן ידוע ומבורר. עכ"ל, (וכנראה הי' זו גירסא לפניהם בגמ' כמו שהעיר שם בהגהת המסדר) ולפי"ז נאמר דגם כונת התוס' כן דמשום דבע"ח חשיבי לא בעינן שיהי' ניכר, אבל עכ"פ בעינן שיהי' התערובות במקום ידוע לומר שכאן הוא קביעות של האיסור, אבל בהא דאשה שהספק הוא על כל העולם אין כאן קביעות כלל. כנלענ"ד:

פרק יא כבר נתבאר שיטת התוס', הרשב"א והר"ן דקבוע מה"ת לא הוי אלא אם ניכר האיסור לעצמו וכן הביאו האחרונים דברי הר"ש מקינין במס' כריתות שהחליט כן, ובהכי מישב למה לא יאסר כל העולם בזריעה וחרישה מחמת ספק על כל מקום שמא נחל איתן הוא, עי' פר"ח בסי' ק"י ובפמ"ג שם ובס' ב"א ריש שער הקבוע, אבל לא נתבאר בדברי הראשונים ז"ל באיזה אופן חשוב כניכר, דהלא במקור הדין דילפינן דין קבוע הרי אינו ניכר להזורק את האבן לגו מי הוא הישראל, ובס' מעדני יו"ט פגה"נ על הרא"ש סי' ק' העיר מזה, וכתב ע"ז וז"ל והך ט' ישראל ונכרי אחד אין לך ניכר במקומו גדול מזה שכל אחד הוא בן דעת, ובפ"ע עומד, ולא שייך לומר שהם מעורבים משא"כ שאר בע"ח דמייתי בסמוך מהא דפ' התערובות דחשבינן להו דבר המעורב. עכ"ל ומפרש כונתו בס' ב"א שכיון שהבן דעת יודע בעצמו הוי ניכר דלא בעינן שיהי' ניכר לכל, רק אם ניכר לאדם אחד סגי להחשיבו כניכר, ומסתייע לדברי' מהא דכתבו בתוס' בסנהדרין ד' פ' ובחולין ד' י"א בשם ר"ת דבתערובות נסקלים בנשרפים הוי קבוע שהטעם בזה משום שהנידונים יודעים בעצמם מה הם, ועפי"ז הקשה דלפי"ז בסוגיא דנזיר שהאשה שנתקדשה יודעת בעצמה למה כתבו בתוס' דאינו חשוב כקבוע, ועוד מוסיף להקשות דעכ"פ היו עדים בשעת קידושין, ועיי"ש דמחלק בין אם המכיר ויודע לפנינו או לא, ובפמ"ג בשפ"ד סי' ק"י סקי"ד בחלק ב' כתב בזה"ל ואני תמה על עצמי הא מבואר הוא דכל שיש א' שיודע מהקביעות אף שללוקח הוא ספק שלא נודע, מ"מ קביעות גמור הוא, עי' פר"ח י"ג ופ"ת ו' והובא במשמרת הבית ק"נ א"כ בהאומר לשלוחו ל"מ היכא דשליח חי והלך לו הוי קבוע מה"ת, כיון דלשליח ידוע וניכר הוא) ואפי' מת השליח מ"מ האשה שנתקדשה יודעת והוי קבוע הניכר וצ"ע עכ"ל ואנכי לא מצאתי שום רמז במשמרת הבית ולא בהפר"ח לענין זה שיהי' חשוב קבוע עי"ז שאיכא אחד בעולם שמכיר את האיסור, וכן תמה בס' חוו"ד על הכו"פ שכתב כן, וראית הכו"פ יבואר לקמן, ובאמת לא אבין איזו סברא הוא לומר שע"י שהנכרי יודע שהוא נכרי