שערי ישר חלק א שלז

ניכר אין כאן דין קבוע כלל אפילו מדרבנן, דלא תקנו רבנן לחדש שיהי' נחשב לקבוע כשלא ניכר האיסור, ולא נזכר בגמ' ענין תקנה זו, ומה דאמרו בפ' התערובות דאסור למשוך משום קבוע, הוא רק בדרך דמיון כמו דאסור למשוך מן קבוע כ"כ אסור למשוך, חד מן התערובות הבע"ח דלא בטלי, וכן מוכח להדיא מלשונם בפ' גיה"נ שהבאנו לעיל שכתבו דעיקר הטעם אינו משום קבוע אלא משום דבע"ח לא בטלי, דמלשונם זה משמע דאף דלא בטלי עדיין אינו מדין קבוע, אלא נראה דסברי דכיון דבע"ח לא בטלי אסור לברור אחד מן התערובות ולומר שהוא מן הרוב, כיון שבידו לברור מה שרוצה הלא עלינו לומר על כל אחד מהתערובות שהוא מן הרוב וזה אינו בכח היתר הרוב דהרי זה אינו אפשר דעכ"פ איכא חד איסורא, ורק כשנפרש אחד אנו דנים על מקרה של הפרישה שנקרה בהאי דפריש, וזה דבר שאפשר להיות שהוא מן הרוב, אבל כשהם כולם שווים בלי שום השתנות והספק הוא על כ"א בשוה בכה"ג אסור למשוך חד דמאי חזית שזה מן הרוב ולא האחר וכן כולם ועל ענין זה אמרו בגמ' דאסור למשוך כמו דאסור למשוך מן הקבוע, ולפי"ז י"ל דענין זה לא שייך רק בתערובות שהם כולם לפנינו ואנו דנים על כולם בשוה אבל בדין שאסור בכל הנשים שבעולם אין לפנינו כל התערובות יחד שהספק נופל על כל העולם, ואי אפשר לכל הנושא אשה לישא את כל הנשים שבעולם, וגם אינו נוגע לו רק האשה שמתרצה להתקדש לו ותמיד איכא רוב היתר בעולם, ומשו"ה אפשר לומר בהנך נשים שמתרצות להנשא אלי' שהם מרוב נשים המותרות לו, אבל מדין קבוע ליכא דין קבוע היכא שאינו ניכר האיסור לא מה"ת ולא מדרבנן. כנלענ"ד:

ולפי"ז מצינו שלש שיטות בענין זה, שיטת התוס' דכל היכא שאינו ניכר האיסור אין כאן דין קבוע כלל אף מדרבנן, ושיטת הר"ן דכל דבר שאינו מתבטל מחמת איזו דין חשיבות וכדומה שנמצא בהמיעוט, מיעוט כזה הוא קבוע, ולפי שיטתו ע"י סבת חזקו של המיעוט שאינו מתבטל הוא כמע"מ, אבל שיטת הרשב"א חלוקה לגמרי, דהוא סובר דכל הדברים שאינם מבטלים הוא משום דעשאוהו רבנן כדבר קבוע וניכר, ומה"ט אינם מתבטלים, ומה דמצינו בענין זה כמה דברים ושמות נפרדים לענין דלא בטלי ברוב כמו ברי', ודבר חשוב, בע"ח ודבר שבמנין, אין שמות אלו גורמים שלא יתבטל, אלא דבכל אלו הדברים חשבו חז"ל כקבוע וניכר, והטעם דלא בטלי הוא כלל אחד כולל את כולם דעשאום כקבוע, וקבוע כמע"מ, וממילא ליכא רוב ומיעוט, ואין כאן ביטול, ומה"ט פשיט לי' דגם בחמץ בפסח אין חלוק בין לח ליבש, דכיון דמשום קבוע הוא אין חלוק בין לח ליבש, אבל באמת לשון הרשב"א בתוה"ב שם ב"ד שע"א דף ק"ג הוא ממש כדברי הר"ן, דשם אחר שהביא דברי הש"ס דפ' התערובות כתב וז"ל ואי קשיא לך כיון דאיסור המעורב בהיתר אמרינן בי' קבוע, היכי משכחת לה איסור הבטל ברוב או בששים אפי' באלף, דהא איסור קבוע הוא וכמע"מ דמי, דע שלא אמרו כן אלא באיסור חשוב שאינו בטל כגון בע"ח וכן ברי' וכו' ואי נמי באיסור שנודע וניכר מקומו כגון ט' חנויות וכו' אבל בכל שאר האיסורים שבטלים ואין מקומם נודע וניכר לא אמרו כן, עכ"ל, מלשון זה משמע להדיא כדברי הר"ן דדין קבוע הוא בתולדה, וכן מוכח מדברי' שם ד' ק"ה וז"ל איסור קבוע שנודע וניכר ממקומו וכו' אבל אם לא הי' מקומו ניכר ונודע אין אומרים בכי הא קבוע, דהיינו כל ביטולי האיסורים אא"כ האיסור שנתערב דבר שבמנין וכו' או בע"ח אינם בטלים וכיון שאינם בטלים הוו להו בתוך תערובתם קבועים וכמע"מ דמי. עכ"ל. מלשון זה משמע להדיא דאין הטעם דלא בטלי משום דהוין כקבוע אלא להיפוך מחמת דאינם בטלים משום חשיבותם חזרו להיות כקבוע, ע"כ לא נתברר לי שיטת הרשב"א כראוי:

והנה לענין דינא מצאנו להרשב"א ז"ל שכתב בתוה"ב שם ד' ק"ג וז"ל אם נתפזרו ונדו אילך ואילך כל אחד ואחד מותר שאני אומר כל דפריש מרובא פריש. עכ"ל. והקשה בתב"ש הובא בס' בינת אדם בשער הקבוע סי' כ"ב איך אפשר שיהי' כולם מותרים, איסור שבהם שגזרו חז"ל דבע"ח לא בטלי היכן הלך, יעו"ש בס' ב"א שמתרץ דהרשב"א סובר דרק כשהם קבועים לא בטלי, אבל כשהם מפוזרים ואינם קבועים גם בע"ח בטלים, דהטעם בכל הדברים שאינם בטלים שחז"ל גזרו על הדברים החשובים שיהי' כדין קבוע, יעו"ש, ודין זה לא יתכן אלא אם נאמר דבכל הדברים שאינם מתבטלים היסוד בהם שחשבו חז"ל כל אלה הדברים לקבוע, אבל לפי"מ שהבאנו דברי הרשב"א מדף ק"ג ודף ק"ה אי אפשר לומר כן, וע"כ נלענ"ד שדברי התב"ש בסי' ט"ז הם נכונים ואמתיים, דהא דבע"ח לא בטלי וכן כל הדברים שאינם מתבטלים אין חילוק בין קבועים בין מפוזרים, וכל היסוד שבנו הוא על לשון הרשב"א שהבאנו הוא יסוד קלוש, דהרי גם מלשונו זה משמע להיפוך דאם נאמר דסובר דבמפוזרים גם בע"ח וכל דבר חשוב מתבטל ברוב, הוי לי' למימר כולם מותרים משום דבטלי ברוב ומדקאמר כאו"א מותר שאני אומר כל דפריש מרובא פריש מוכח דלאו משום ביטול קאתי עלה, והתב"ש מיישב הלשון מה שאמר כאו"א הוא נדרש לפני' ולא לאחרי' היינו שכונתו שנדו אילך ואילך כאו"א, שנתפזרו כולם אז מותר, אבל לא שיהי' כולם מותרים יעו"ש, אבל איך שיהי' אף אם נאמר שדוחק הוא לפרש כהתב"ש, ונאמר דהרשב"א סובר דכולם מותרים אף שנים האחרונים, אולי סובר דגם בכה"ג יש היתר מכל דפריש מרובא פריש כשנתפזרו כולם יחד, דעל כל אחד שמשתמש בו אמרינן שהוא מן הרוב, ולאכול כולם יחד הלא לשיטת הרשב"א בלא"ה אסור גם היכא שמתבטל ברוב:

וכן נראים הדברים שלא לעשות מחלוקת בין הראשונים ז"ל במובן יסוד בדברים שאינם מתבטלים כיון שסתמו הפוסקים הקדמונים ולא זכרו