שערי ישר חלק א שלו

שאין האיסור מתבטל הוא קבוע אעפ"י שאינו ניכר, דא"כ איך מתבטל כל איסור דקודם שבטל הוא קבוע וכל קבוע הוא כמע"מ, ואם הוא כמחצה ליכא תורת ביטול ברוב כנ"ל, אלא נראה בכונתם דכל מיעוט שיש בו סבה המחזקו נגד הרוב שלא יתבטל במיעוטו מיעוט כזה הוא כמע"מ גם לענין זה שלא נאמר הלך אחר הרוב דליכא בזה תורת רוב, אבל תערובות שאין בזה שום סבה להחזיקו שלא יתבטל, אינו קבוע ומתבטל, ונראה לי דיש חילוק בין דברי התוס' לדברי הר"ן, דמדברי הר"ן מוכח דרק אם יש בו דין המעכבו מלהתבטל והוא מיעוט חזק מאיזה טעם שיהי' הוא קבוע אעפ"י שאינו ניכר, ומדברי התוס' משמע דענין אחר הוא דבאמת אינו קבוע רק אם הוא ניכר, אלא דחשיבות של בע"ח, כמו דגורם שלא יתבטל, כ"כ משוהו כקבוע דחז"ל חשבוהו כקבוע וניכר, בין לענין ביטול ובין לענין הלך אחר הרוב, דהרי כתבו בלשונם ועיקר הטעם אינו משום קבוע אלא משום דבע"ח לא בטלי, דלפימש"כ הר"ן אין דבריהם מובנים, אדרבה הרי זה הטעם העיקרי כיון דלא בטלי ממילא הוי לי' קבוע ממש, ואם לא הי' בטיל מה"ת הי' קבוע מה"ת, אלא נראה דסברי דאין הטעם דמשום דלא בטיל חזר להיות כקבוע, אלא דמה שהוא דבר חשוב משוהו כקבוע, בין להתבטל ובין לענין מספר של הלך אחר הרוב, ונפ"מ לדינא בין שני ביאורים אלו לענין דבר שיש לו מתירים, דלשיטת הר"ן נראה דג"כ הוי קבוע כיון דמ"מ לא בטיל, ולשיטת תוס' רק חשיבותו משוהו כקבוע, אבל סבת דשיל"מ לא משוהו כקבוע, ואם הדין דלענין הלך אחר הרוב סמכינן על רוב גם בדשיל"מ, הי' ראוי לומר דמותר למשוך מן התערובות בדשיל"מ ולומר שהוא מן הרוב. והנה בשו"ע יו"ד סי' ק"י סעי' ו' כתב המחבר לענין דברים שאינם מתבטלים דחוזרים להיות כקבוע רק דברים החשובים, ולא הזכיר דבר שיל"מ, ובסעי' ז' לענין אם נפל א' לים, הזכיר שם גם דשיל"מ והוא פלא, וראיתי בפמ"ג שם בשפ"ד ס"ק ל"ב שהעיר קצת מזה יעו"ש, ולפימש"כ אפשר דסובר להלכה כשיטת התוס' דבכה"ג לא הוי קבוע, וצע"ג בזה למעשה כי לא נזכר חידוש זה בפוסקים, עוד תלוי ענין זה בטעמו של דשיל"מ דלשיטת הר"ן בנדרים ד' נ"ב דהטעם דהוי כמין במינו לר' יהודא, י"ל דהיא ענין חשיבות שבמינו גם המיעוט חשוב כהרוב:

אבל לשיטת רש"י דהוא משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, י"ל דאף דלא בטיל לא הוי כקבוע לענין אם פריש בפנינו:

ובס' תורת הבית להרשב"א כתב בענין זה דבר פלא וז"ל בב"ד שע"א, וכל יבש ביבש באיסורים דעלמא בטלים ברוב וכו' ולפי הטעם הזה שכתבתי מסתברא לי דלא אמרו אלא באיסורים שהלכו בהם אחר ששים לפי שלא אסרו אלא כדי נתינת טעם, וכשהוא יבש ביבש אפשר לומר שאין כאן טעם כמו שאמרתי, אבל בכל האיסורים שהחמירו בהם למעלה מנתינת טעם ל"ש בלול ול"ש יבש לעולם בעינן חד שיעורא ליבש כבלול וכו' והילכך חמץ בפסח כיון שהחמירו עלי' לאסור במשהו, אם נתערב יבש ביבש הכל אסור יבש כבלול, ועוד דבחמץ בפסח דין הוא שיאסר כל תערובתו במשהו ואפי' ביבש, שכל שאין לו שיעור אינו בטל לעולם שהוא קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי, וכמו שאמרו בשור הנסקל שנתערב בין השוורים שאפי' נתערב בריבוא כולם אסורים עכ"ל, ודברי' נפלאים מאד, כיון דשקיל וטרי אם גם בחמץ יהי' חילוק בין יבש ללח דנאמר מה שאסרו במשהו הוא רק בלח ולא ביבש, איך מכריע דגם ביבש במשהו מחמת שהוא קבוע, הלא אם נאמר דחילוק יבש מלח ויהי' ביבש הדין בחמץ כבשאר איסורים דבטלי ברוב וכל שאפשר להתבטל אינו קבוע, ואיך אפשר לומר דלא יתבטל מחמת קבוע, אדרבה יתבטל ולא יהי' קבוע, ועפמיש"כ לבאר שיטת התוס' דסברי דהא דאמרו בגמ' פ' התערובות לענין שור הנסקל דהוי קבוע, הוא דסבת חשיבותו משוהו לקבוע, י"ל דהרשב"א סובר דלעולם מה דבע"ח לא בטלי הוא דרבנן חשבוהו לקבוע, וכן כל היכא דאמרו חז"ל דאסור במשהו הוא שעשו דבר זה להחשיב את המיעוט לקבוע, ומשו"ה סובר דלענין זה אי אפשר לחלק בין לח ליבש, דהיכא דאמרו שיעור כמו בלח בכל איסורים בששים ודאי יש חילוק בין לח ליבש שהוא משום נתינת טעם, וכן גם בתרומה וערלה הי' אפשר לדון שיהי' טעם השיעור רק בלח, וע"ז כתב דכל שהשיעור למעלה מס' שוה לח ליבש, ובחמץ כתב עוד להוסיף דכיון דבמשהו בע"כ עשוהו חז"ל לקבוע וכיון דמשום קבוע הוא אין לחלק בין יבש ללח. כנלענ"ד להטעים דברי' הק', אבל לשיטת הר"ן דעי"ז שיש בו סבה שלא להתבטל נעשה המיעוט כקבוע, לענ"ד אין שום מובן בדברי הרשב"א אלו:

אמנם אכתי לא יצאנו בזה חובת ביאור בהא דאמרינן במס' נזיר דאסור בכל הנשים שבעולם כתבו בתוס' שם ד' י"ב וז"ל אסור בכל הנשים שבעולם וא"ת וכו"ע יאסרו לישא נשים דשמא זו היא שנתקדשה ע"י שליח וכו' וי"ל דמדאורייתא אפילו הוא שרי לישא דאזלינן בתר רובא מלומר מקרובות המקודשת היא ואינו אלא קנסא בעלמא שעשה שליח סתם ולא פירש לו קדש לפלונית ולדידי' קנסו ולאחריני לא קנסו, וא"ת וליהוי איסורא דאורייתא דהויא לי' קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי, וי"ל דלא אמרינן קבוע כמע"מ דמי אלא כשהאיסור וההתיר ניכר לעצמו, אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא אמרינן קבוע. עכ"ל. וכן נשנו דבריהם במס' גיטין ד' ס"ד בסגנון אחר קצת, יעו"ש, ודבריהם תמוהים מאד כיון דאמרינן בפ' התערובות דבע"ח דלא בטלי אסור למשוך מן הקבוע והוי איסור דרבנן עכ"פ, ובמה עדיף האי ענינא דאשה משאר תערובות דמותר לגמרי לאחריני משום דלית בהם קנסא, ולדידי' אסרו רק משום קנסא ולא מצאתי מי שיתעורר בזה, ע"כ נלענ"ד דשיטת התוס' חלוקה לגמרי משיטת הר"ן, דסברי דכל היכא שאין האיסור