שערי ישר חלק א לב

שתקנו שמזיד משלם מהימן דמתוך שנאמן על עצמו נאמן הוא לטמאן או לפגלן יעו"ש שהאריך. ובפשטות נראה דמתוך שנאמן על עצמו נאמן לאסור הוא רק אם על עצמו נאמן על כל פנים אף אם לא יהא נאמן על הדבר, אבל אם הא בהא תליא שאם לא יהא נאמן לאסור גם הוא יפטור אז לא שייך כ"כ לומר מתוך שנאמן ע"ע דהרי אם לא יהא נאמן לאסור גם ע"ע אינו נאמן ומשמע מדברי הריטב"א דאם אומר טמאתו יתחייב לשלם אף שלא יאמינו אותו הבעלים. אבל באמת נראה לי דאם הודאתו אינה מועלת שיאמינו לו הבעלים יפטר מתשלומין דאף דלפ"ד הוא מודה שהפסיד את החפץ במה שאסרו אבל כיון דהיכולת ביד הבעלים למכור וליטול כל דמי' לא נפחת משווי' כלום דהרי מצינו בבורר צרור מגרנו של חבירו דחייב לשלם וביאר שם הנמ"י בפ' המוכר פירות דחשיב כמזיק גמור משום דעפרות זהב הם נחשבים לבעלים כיון שעפ"י שורת הדין מותר למכור העפרורית בשיעור זה יחד עם התבואה וכל הסוחרים קונים ומוכרים בדרך זה ע"י תשמיש זה נעשה העפר לדבר הראוי לסחורה ושו' ממון ממש, ולפ"ז גם בנידון זה לו יהא שהפסידו במה שחסר ממנו תשמיש אכילה כמש"כ דאף אם הבעלים אינם יודעים ויאכלו את החפץ הם יאכלו עפרא בעלמא או סם המזיק אבל כיון דיכול למוכרו וליקח עבורו כסף מלא הוי דבר הראוי לסחורה ולא נפחת שיעור שויו, ואף דלפ"ז הדרא הקושיא איך מתחייב מטמא ומדמע ומנסך דקודם שידעו הבעלים עדיין שויה כל הדמים ע"י מכירה ולא הזיקו כלום, אבל באמת אינו כן כיון דחסרון בגוף ההשתמשות נעשה מיד וחשוב מזיק ומיד חייב לשלם רק שיצרף מה שנשאר בחפץ שיעור דמים והצטרפות זה שמין רק משעת ידיעת הבעלים כמו בפחת נבילה קודם ידיעת הניזק עי' תוס' ב"ק ד' י' ע"ב ד"ה לא ניצרכא שהטעם דמשעת ידיעתו יכול למוכרה יעו"ש. ומדברי הריטב"א אינו מוכח כ"כ די"ל דענין מה שאמרו בגמ' מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת הוא לפי דעתו שסובר שיאמינו לו ומתרצה להפסיד את עצמו מסתמא קושטא קאמר ומשו"ה אף שאם לא יאמינו דברי' גם הוא לא ישלם מ"מ יש מקום לומר כדברי הריטב"א דנאמן משום מתוך דהרי אומר בכדי שיאמינו לו וחושב להפסיד מסתמא קושטא קאמר. אכן נלענ"ד דאיכא הבדל בין איסורי אכילה לאיסורי הנאה דמש"כ בטעמא דמילתא דהיכא דאינו נאמן פטור מלשלם משום דנשאר בהאי חפץ תשמיש של סחורה שמעלהו בדמים מעולים בלי גרעון כלום ענין זה שייך רק בדבר שבאמת הוא מותר בהנאה ורק נאסר באכילה והנאת מכירה הוי הנאה כשירה אז שייך לומר כמש"כ עפ"י דברי הנמ"י דהוי כעפרות זהב, אבל באומר נתנסך יינך שלפי דברי' היין אסור בהנאה שאם ימכרנו תהי' הנאתו הנאת איסור שאינה חשובה הנאה שמזיק עצמו יותר מכדי הנאתו ונמצא שהפסידו לגמרי את החפץ דאף שהבעלים לא יאמינו לו וימכרו את היין לא יהנו ממכירה זו כלום. וצ"ע:

וביסוד זה שאמרנו שעיקר החסרון ע"י איסור הוא במציאות החפץ כ"כ יש להוכיח מהא דכתב הר"ן בנדרים ד' פ"ה בשם הרשב"א דאם אדם אוסר הנאת פירותי' על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בע"כ ואינו יכול לעכב אעפ"י שיכול לישאל על נדרו כיון דהשתא מיהא לא איתשיל מיהו היכא דאיתשיל חייבים לשלם כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו כיון דאיתשיל הוויין להו הנך פירות כאילו לא איתסרו עלי' מעולם עכ"ל. והנה עקירת האיסור למפרע אינו מועיל רק לגלות שלפי דין שמים הי' דבר זה כדבר הראוי לאכילה אבל לענין יכולת האדם להשתמש בו לא שייך זה כלל דמ"מ מעיקרא הי' מוכרח עפ"י אזהרת התורה שלא להנות ואם נאמר דהא דאיסורי הנאה הוי כהפקר לשיטת הרשב"א הוא משום העדר היכולת ע"י שעל הבעלים לשמור חוקי התורה על ענין זה אינו מועיל מה דאיתשיל אחר זכית אחרים או אחר שאכלו וזה נלענ"ד ראי' שאין עלי' תשובה, אבל קשה לפי"ז הא דמבואר בגמ' כתובות ד' ל' בתוחב תרומה לתוך פי' של חבירו דמחויב הי' לשלם אלא משום קלב"מ פטור למ"ד מיתה בי"ש פוטרת יעו"ש. הרי דחשיב הנאה אכילת איסור, אמנם בלא"ה הקשה בס' הפלאה שם על שיטת תוס' דסברי דגם בשוגג כן וזה נגד הדין המבואר ביו"ד קי"ט וח"מ רל"ד עי' לקמן פ' זה. ע"כ נלענ"ד דתרומה שאני דאחר בליעתו נעשה לדבר הראוי דנתחללה ע"י ת"י שם ושטמ"ק. ואף דלפי"ז חיוב תשלומין בא אחר חיוב מיתה בכה"ג חשוב באים כלאחד עי' תוס' שם. ואף דבירושלמי אמרו סברא זו על תרומה על משנה דמאכיל את פועלי' תרומה דאכילתם אינה חשובה אכילה משום דנפשו של אדם חותה באכילת איסור, י"ל דשאני התם דהחלול נעשה על ידם ומשו"ה קצה נפשם באכילה זו אבל בתחב לחבירו תרומה במקום שאפשר לאהדורי ע"י הדחק נתחללה התרומה ע"י התוחב ומשו"ה מה שנהנה אח"כ חשוב הנאה:

ובזה אפשר לתרץ מה דקשה לי על דברי הרשב"א מהא דאיתא בגמ' בכורות ד' י"א דפטר חמור חשוב ממון משום דביני ביני ויכול לקדש בו את האשה ואם הזיק אדם חייב לשלם וגנב משלם כפל יעו"ש. והנה פטר חמור לר"י דקי"ל כוותי' הוא אסור בהנאה ככל איסורי הנאה רק משום דיש תקנה לאיסורו ע"י פדי' בשה ויתהני מה דביני ביני מה דישו' פטר חמור יותר משה ולמה לא נימא גם באוסר על עצמו פירות שיתחשבו ממון ע"י דאפשר למיתשל אף אם לא איתשל כמו בפטר חמור אף שלא פדאו שחייב הגנב לשלם וכמו בפטר חמור עומד לפדי' כ"כ בנדרים מצו' לאיתשולי עליהם כדאמרינן בנדרים ד' נ"ט, וע"פ מש"כ דאיסורי הנאה אובדים תורת ממון ע"י דין שמים שהתורה אבדה מהם איכות התשמישים יש לחלק קונמות מפטר חמור, דבפטר חמור שנתנה תורה תקנה לאיסורו, ע"י פדיון ובזה יתהני הנאה כשירה נמצא דגם עכשי' איכא בהאי פטר חמור איכות תשמישים