שערי ישר חלק א שכו

זו היא חולין, ובע"ח זה הוא כשר, וכיון דרובא דאיתא קמן אינו מועיל לברר את המציאות, ולהכריע על התולדות משו"ה לא מהני רק בירור של פרישה מן הרוב, ומשו"ה בבשר הנמצא שאמרינן שנפרש מחנויות המוכרות בשר שחוטה, הכרעה זו מכרעת את עיקר הספק של הבשר, שהרי הדין בחתיכה זו כאילו נלקחה ונפרשה מחנויות המוכרות בשר שחוטה ודי בכך, דהלקיחה מן החנויות הוא הסבה המכרעת את הדין בזה, וכן בביצה שנולדה מתערובות תרנגולות דאמרינן שנפרשה או נולדה מרוב הכשרות, סבת הלידה גורמת עיקר הדין של הביצה, ומשו"ה הכרעת המקרה הוא הכרעת הדין העיקרי של הביצה. וזהו היסוד הנראה לענ"ד להבחין בין מקרה למקרה:

ועפ"י דרך זה מתישב יותר דברי התוס' בכתובות ד' ט"ו שהקשינו בדבריהם לעיל פ"ו שכתבו לדון בנמצא בין החנויות אם חשיב קבוע או פריש, דהרי גם אם נאמר שעדיין חשוב הבשר כאילו הוא קבוע כיון דאיכא רוב המברר שהוא מן החנות המוכרת בשר שחוטה, שהוא רוב המברר על המקרה של לקיחת הבשר, מה נפ"מ אם הוא קבוע או פריש, אבל עפ"י מש"כ בזה ניחא דאם נימא שעדיין הוא קבוע, היינו שעדיין לא נפרשה ונפרדה מן החנות, אלא כטלטול ממקום למקום, והוא רק שנוי מקום לחוד, והרי זה כמקרה של שנוי אחר של שחיטה וחתיכה בעלמא, דלא מהני להכריע על גוף הדבר, דרק מקרה של פרישה ולקיחה מן החנויות גורמת הדין, דהרי בע"כ כונת התוס' דאם נאמר דבין החנויות הוי קבוע, דגם שם יהי' ניכר ע"י המקום של הנחת הבשר מאיזו חנות הוא, דאל"ה ליכא דין קבוע וכמש"כ לעיל, באופן דלפי"ז הוחזק במקום זה למציאת בשר כזה, ומשו"ה כל שמקום זה מיוחד לדבר זה אין לנו לדון על הדבר מאין הוא אחרי שהמקום הזה הוא המיוחד לו, אלא שספק לנו מה הוא, וכל שתורת הספק על איזה דבר מה הוא ועלינו ליחסו ע"י מיעוט ורוב המספרים זהו דין קבוע, וכללא של דבר דרק אם נפרש ונפרד הדבר מחבורתו, או ממקומו המיוחד לו, אז תורת הספק על פרישתו ופרידתו מאיזה סוג וחבורה הוא נפרש ואז מהני רוב, ואם הדבר עדיין במקומו, ואי"צ לדון עלי' מאין הוא, כמו בנמצא בין החנויות אם דרך גם שמה להניח בשר כזה, אז הספק מה הוא ותורת קבוע שייך בזה, אבל אם אין כאן מקום מיוחד, ואז עלינו לחשוב מאין בא לכאן, ותורת הספק כזה הוא על ענין פרישה ומהני דין רוב, ולפי"ז מוכח גם מדברי תוס' הנ"ל על ענין זה דלא מהני רוב לברר על המקרה של שינוי בכדי שעי"ז יבורר מהות הדבר, ורק מקרה של פרישה והפרדה של הנידון מגוף של הרבים מהני לברר עליו ולא מקרה אחרת וזה ברור לענ"ד:

ואמנם גם עפ"י מה שביארנו יש לבאר ולחלק בין הנפרשים, דהנה בס' בינת אדם כתב בסי' ח' וסי' ט' דבתערובות בע"ח ודאי דאם נפרד אחד קצת מחבורתו לא חשיב פריש וגם אם יצא מהבית כ"ז שהם עוד בכנופיא אחת לא חשיב פריש, וכמו שהוכיח מהא דאמרינן וליכבשינהו עד דניידי, אף דבלא"ה הם נעים ונדים ואינם עומדים צפופים יחד תמיד, ובסי' ט' שם שקיל וטרי בדבר דלא נייד כגון בט' צבורים מצה וא' של חמץ ופירש ככר א' מן הצבורים לזוית אחרת בסמוך לו אם חשיב כה"ג פריש או לא יעו"ש, ולפימש"כ ל"ד ענין של ט' צבורים לענין תערובות, דבתערובות שאין מקום מיוחד לסוג הכשרים והאסורים, וחשוב קבוע מדרבנן כל מה שנכנס בתערובות, והם מצורפים ע"י הספק או גם ע"י כנופיא אחת, אז ודאי גם אם נפרש אחד מן החבורה לזוית אחרת לא חשיב פריש גם במידי דלא נייד, דהבית מצרפם להיות הכל חשובים יחד כל מה שנכנס בספק, אבל בצבורים שכל צבור ניכר ע"י מקומו, והככר הנפרש שנפל הספק עלי' הוא מפני שנפרש מן המקום שהי' ניכר, והספק גופא מוכיח עלי' שהוא פריש, ודאי תורת הספק בזה מאיזה צבור הוא נפרש, ואמרינן כל דפריש מרובא פריש, משא"כ בהא דאמרינן ונכבשינהו, שבאמת אין שום ספק בזה מאין נפרש, שהרי גם במקומו לא הי' עלי' שום מוכיח מהו, בכה"ג לא שייך לעשות תורת הספק על פרישתו, אלא היכא שנפרד לגמרי מהכנופיא, אמרו בש"ס לדון בכה"ג לומר כיון שנפרד מחבורתו שתורת נחלק ונפרש עליו לומר כל דפריש מרובא פריש, אבל כ"ז שלא נפרד לגמרי לא. והנה בס' ב"א מביא שם מחלוקת רש"י והרשב"א בנמצא בשר בתוך המקולין ומחלק שם בין נמצא ביד נכרי הלוקח בשר, ובין אם נמצא תחת השולחן או על השולחן, ולענ"ד אין הוראה זו מחוורת כלל, דהרי אם הי' חתיכות שאינן ראויות להתכבד הי' תורת ביטול בזה והי' מצטרף מה שתחת השולחן עם הבשר שע"ג השולחן, כיון שהם בבית אחד, וכמו דמצטרפים לענין ביטול ברוב, כ"כ הם מצורפים להחשיבם לחבורה אחת, לענין זה שלא נחשוב מה שביד הנכרי ומה שתחת השולחן לנפרש ומחולק מן שאר התערובות, ורק אם כבר קנה הלוקח יש לדון כיון דגם לענין ביטול ברוב הם מחולקים כמו שמבואר בסי' קי"א דיש הבדל בין של אדם אחד לשני בני אדם, כ"כ יש לומר דחשיב פריש לומר שנפרש מן הרוב, וכ"ז בענין שאין הספק באמת מאין הוא אלא מה הוא, שעל כ"א מהמעורבים הוא ספק מחמת עצמו, משא"כ בט' צבורים שהספק באמת מאין נפרש, נראה לי ברור דכל שנעשה איזה הרחק ממקום המיוחד, שעי"ז נפל הספק מאין נפרש, תורת פריש ע"ז ואמרינן כל דפריש מרובא פריש, ומש"כ בס' ב"א לתרץ קושית המל"מ על המרדכי, בחורי הנמלים, שכתב המרדכי בתירוץ ב', דמשו"ה לא אזלינן בתר רוב משום דהוי קבוע, שהקשה המל"מ מ"ש מבשר הנמצא דאמרינן כל דפריש אף שהי' קבוע בחנות, אבל עכשיו פריש, כ"כ הכא בשדה הי' קבוע, ומה שנפרש בחורים מרובא פריש, וכתב בס' ב"א שם די"ל כיון שדרך כל השדות להיות שם חורי נמלים לא חשיב פריש, יעו"ש. לפימש"כ