שערי ישר חלק א שכה

התחדשות המקרה אין נפ"מ אם הדבר שאנו דנים עלי' אם הוא בקביעותו או לא, לפי"ז ראוי לבאר איזו מקרה מחודשת ראוי' לברר על מהות הדבר, אם הוא דוקא מקרה של פרישות מן הקבוע או גם מקרה אחרת, והנה בס' בינת אדם בשער הקבוע סי' י' כתב דלאו דוקא פריש אלא כל השתנות שנשתנה מכמו שהי' מתחילה, והביא כן מתשו' מהרי"ל דאם נשחט אחד אמרינן שהוא מן הרוב וכמו שהביא הט"ז סי' ק"י סק"ד בשם מהרא"י דכל שנעשה איזה שנוי אמרינן דמן הרוב הוא שנשתנה, שוב מסיק בס' בינת אדם שם שצ"ע מהא דכתב רש"י בזבחים דאמרינן שם בתערובות חבית של תרומה דאינה בטלה משום דהוי חבית סתומה, דאם נפתחה אחת, נוטל הימנה כדי דמוע ושותה וכתב רש"י דכיון דנפתחה יש לה ביטול, וכן הוא בטוש"ע סי' ק"א ס"ז דאם נחתכה אחת מותרת משום ממ"נ ולא אמרו בזה משום כל דפריש מרובא פריש, ונשאר בס' הנ"ל בצ"ע, ובס' דרכי תשובה בסי' ק"א סקצ"ה הביא בשם ס' חמודי דניאל שכ' דהאי סברא שכתב הט"ז לומר על הנחתך שהוא מן הרוב, הוא רק שיהי' תורת ספק שקול דלא נימא להיפוך דאיסורא ברובא איתא, ומוכיח ג"כ מהא דהוצרכו הפוסקים להתיר החתיכה שנחתכה משום ממ"נ ולא התירו בפשיטות דודאי מן הרוב נחתך, עוד כתב מה דנפל אחד לים דתלינן שהאיסור נפל דאם נימא דאיכא רוב מכריע שמן הרוב נשתנה איך נתלה מספק שהאיסור נפל יעו"ש, ועוד נראה לי לחזק הראי' מזבחים מהש"ס גופא שם, דבנפתחה חבית נוטל כדי דימוע ושותה, ואם יש היתר מחמת הרוב לומר דהך חבית היא חולין למה צריך ליטול כדי דימוע, דרק היכא דשרינן משום ביטול ברוב צריך להרים משום גזל השבט דעשאוהו כממונא דלא בטיל, אבל אם איכא רוב דחולין הוא נראה ודאי דאי"צ להרים, ע"כ נלענ"ד מוכח דלא אמרינן כל שנשתנה הוא מן הרוב, וכמו שמכריע הגאון בעל בית מאיר דגם המהרי"ל לא כתב זה רק דרך פלפול ולא למעשה כמו שהביא בס' בינת אדם בעצמו, ובס' בינת אדם כתב להביא ראי' דכל שנוי מועיל מהך דזורק אבן לגו דאי לאו דגלי קרא ה"א שנאמר מרובא הוי זה שנהרג והרי זה הנהרג לא פירש משום מקום, רק שנעשה שנוי ממה שהי' קודם לזה חי ועכשיו מת וצריך קרא לגלות שלא ניזל בתר רובא, וא"כ מ"ש הריגת אדם או שחיטה וכדברי מהרי"ל עכ"ל. ודבריו מתמיהים כל רואה, דהלא אי לאו דגלי קרא דוארב לו הוי אמרינן הלך אחר הרוב גם בלי שום התחדשות איזה שנוי, אלא כשאנו דנים על האיש העומד בזוית פלוני מי הוא אמרינן הלך אחר הרוב, וכיון דרובא ישראל ודאי ישראל הוא בין חי ובין מת, וכל החקירה של מהרי"ל הוא לאחר דגלי קרא קבוע כמע"מ דמי, דלא מהני מספר הרוב לברר על אחד מה הוא. ורק כל דפריש מהני, לכן שקיל וטרי המהרי"ל אם שנוי של שחיטה חשוב כמקרה של פריש לברר דמן הרוב, הוא אבל אי לאו דגלי קרא ודאי מהני בירור רוב על הנידון גם בלי שום מקרה של שנוי והתחדשות ולהיפוך הי' לו להוכיח דשנוי לא מהני לאחר דגלי קרא וכמו דלא מהני שנוי של הריגה כ"כ לא מהני שנוי של שחיטה, ודלא כמהרי"ל, אבל באמת אין כאן ענין להוכיח מא' משני הצדדים, דסוגית הש"ס לא איירי לענין ברור הנהרג מי הוא אלא איירי לענין כונת הריגה קודם שנהרג, וכמו דמיירי עיקר הכתוב דוארב לו שהוא על כונה של הריגה ומפרשי רבנן דהאי קרא בא למעט זורק אבן לגו, היכא דאיכא ט' ישראלים ונכרי אחד דלא חשוב כמתכון להרוג ישראל משום דאיכא נכרי קבוע ביניהם והוי כמע"מ והוי כמתכון להרוג ספק ישראל וכמו דמפורש בתוס' כתובות שם בסוגיא ד' ט"ו שכתבו שם לענין התראת ספק יעו"ש דמוכח להדיא דעיקר הילפותא הוא על ענין לכתחילה אם חשוב כונה להרוג ישראל ולא על בירור לאחר הריגה, וזה ברור:

ולפי"ז ראוי לבאר גדר זה במה עדיף שנוי של פרישה משנוי של שחיטה וכיו"ב ואיך נדע להגביל איזה שנוי ומקרה שנאמר דחשיב כמקרה של פרישה מן הקבוע, ונלענ"ד דעיקר היסוד בזה הוא עפ"י מש"כ בשע"ג ולעיל בפרקים הקודמים דרובא דאיתא קמן אינו בירור גמור אלא הכרעת הדין עפ"י ספק לענין הדין שאנו דנים עלי', ויסוד זה אמרנו עפ"י מה שהורו לנו הראשונים ז"ל, ועפי"ז נאמר דבתערובות שדין ביטול ליכא בזה, כמו בע"ח ודבר חשוב אם נשחט אחד דאף אם נאמר לדון על השנוי של מקרה השחיטה שנעשה בדבר שהוא מן הרוב וכיון שהרוב הם כשרים נאמר דמקרה של שחיטה נקרה ונעשה בדבר שהוא כשר, אבל ענין זה עדיין לא נתברר אם גוף זה הוא מסוג הכשר והמותר, אם לא שנאמר כיון שנתברר שמקרה של שחיטה נעשה בגוף של הכשר, ממילא מתברר שגוף זה של הנשחט הוא גוף כשר, ודבר זה אינו כן דרובא דאיתא קמן אינו מברר המציאות, אלא הוא הכרעה בדין שהדין הוא כאילו נשחט בודאי גוף כשר, וזה לא מהני רק להכריע הדין על מקרה של שחיטה, אבל לענין הספק על עצמות הגוף מה הוא נשאר ספק שקול, אבל מקרה של פרישה דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, אם אחד נפרש מן התערובות שענין זה של פרישה הוא הפרדת חלק מן החבורה, כשאמרינן כל דפריש מרובא פריש שהוא הכרעת הדין על מקרה של הפרישה, שדין של פרישה זו כאילו נפרש בודאי מן המרובים, וכיון שהמרובים כשרים דין של הנפרש, כדין הדברים שנפרש מהם, ומשו"ה מועיל הך רובא על הכרעת הדין של עצם הגוף, משום שמקרה זו עצמה הוא סבה והכרעת בדין של העצם, אבל שנוי אחר כמו שחיטה, או חתיכה של דבר הראוי להתכבד שנחתכה, או פתיחת חבית וכדומה, שהמקרה עצמה אינה גורמת כלום על הכרעת הדין של העצם אלא בדרך תולדה, שע"י שנאמר שנעשה המקרה של השחיטה, או פתיחת החבית, בדבר המותר, מזה נכריע בתולדה שחבית