שערי ישר חלק א שכד

מבררים שנולדה מתרנגולת כשרה, ומשו"ה דחיק לומר דלגבי ביצה החצר לא נחשב ביתה, וכל הרואה יראה כמה רחוק דבר זה ממרכז האמת, אבל האמת יורה דרכו, כיון שאין הספק על הביצה מחמת תערובות שאר ביצים, דרק על ביצה אחת הוא הספק אלא שאנו דנים לברר מאיזו תרנגולת נולדה, אין נפ"מ בזה אם הוא קבוע או לא, ולפי"ז גם מש"כ הגאון הנ"ל בסעי' ג' להוכיח מדברי תוס' אין הדברים מחוורים וכמו שהרגיש הגאון בעצמו ואף דפשטות דברי התוס' מורים כן, אבל אי אפשר לפרש דבריהם כן וכמו שהארכנו לעיל לבאר דבריהם על נכון, ועפי"ז מש"כ הגאון לדון על חתיכת בשר הנמצא בבית שנאמר הדר לניחותא הוא לענ"ד דברי שגגה, וכמו שכתבו בתוס' שם דבאזל הוא לגבה דאמרינן כל דפריש מרובא פריש דלא שייך התם לומר הדר לניחותא משום דבאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דסבת הספק הוא לעולם בשעה שזה בא על שום אשה, וראוי עכשי' לדון על המיעוט והרוב אמרינן שמא עכשי' הדרא לניחותא והוי קבוע וכמע"מ דמי' אבל באזל הוא לגבה דסבת הספק הוא רק על השעה ההיא בשעה שאוסרה ואז הוי נייד, כ"כ נראה ברור דגם בחתיכת בשר שנפרשה מן החנויות, דעיקר הספק לעולם הוא על שעת פרישתה מאיזו חנות נפרשה החתיכה דעל של עכשיו ליכא שום ספק לדון עלי' דאין הספק על חתיכה בין החתיכות דרק חתיכה אחת היא, שספק עלי' מאיזו חנות היא, וספק זה לעולם הוא על מעשה הפרישה, ומשו"ה לא שייך לדון בזה הדרא לניחותא, כיון דהספק בשעת הקביעות ג"כ על שעת הפרישה ומשו"ה אין נפ"מ בנמצא ביד נכרי אם הוא בשוק או בבית כיון שידעינן שבשר זה נפרש מן החנות, וכן גבי תינוק מושלך כיון שהספק הוא מאיזה בית הושלך התינוק, הנה גם אם יבנה בית לתלפיות וידור בה לא שייך לומר הדר לניחותא, כיון שלעולם הוא תורת הספק על שעת פרישתו מאיזה בית הושלך התינוק וזה ברור לענ"ד:

אמנם לפי"ז קשה לכאורה בעיקר מקור הילפותא דילפינן דקבוע כמע"מ דמי, דאמרינן במס' כתובות וב"ק דרבנן מוקי לקרא דוארב לו וקם עלי' למעט זורק אבן לגו היכא דאיכא ט' ישראלים ונכרי אחד, דאע"ג דרובא ישראלים נינהו, כיון דאיכא חד נכרי בינייהו הוי לי' קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי וספק נפשות להקל, וכתבו בתוס' בב"ק וסנהדרין בד"ה כל קבוע וז"ל ותימה לר"ש קבוע מנא לי' וכו', וי"ל דלר"ש בכולם ישראלים ונכרי אחד ואמר לאותו שעומד שם אני מכון דפטור מטעם קבוע מוארב לו דבכהאי גוונא כולם ישראלים חייבין עכ"ל. והנה מוכח להדיא מדבריהם דלרבנן דסברי מתכון להרוג את זה והרג את זה חייב דמוקי האי קרא דוארב לו להורות על דין קבוע, מפרשינן שזרק סתם לתוך הגו באופן שכונתו בכלל להרוג את אחד מהם איזה שיזדמן, ולפי"ז תלוי כה"ג הריגת הישראל ביד המקרה שיפגע בו האבן, ואיכא רוב מקרים שיהרוג את הישראל, כיון דרוב ישראלים בגו זה ולפי"ז קשה מאי נפ"מ בזה אם הנכרי קבוע או לא, כיון דהרוב ישראל אינו בא לברר על איש ידוע רק לברר על המקרה של פגישת האבן, ולפי מה שנתבאר בדברינו דהיכא דאיכא רוב המברר על המקרה אינו נגרע בכה"ג כלום מה שהנידון הוא קבוע, דבשלמא לפי מה שכתבו לפרש אליבא דר' שמעון דמיירי באומר לאותו שעומד שם אני מכון, שפיר מתפרש בזה ענין קבוע דבכה"ג אנו מבררים על האיש העומד במקום ידוע מי הוא עפ"י רוב המספר, וע"ז ילפינן דקבוע כמע"מ דמי דחשבה תורה כאילו הי' מספר הנכרים שוה כמספר הישראלים, אבל לרבנן דמפרשינן שמכון לזרוק לתוך הגו בכלל, ואנו דנים על הספק של פגישת האבן שהוא ספק במקרים, וענין זה לכאורה אינו שייך לדין קבוע, ואף אם נאמר שלא כדברינו ותלוי אם הנידון הוא קבוע, ג"כ קשה דבכה"ג אין כאן דבר הנידון, דהרי כל הספק בזה על פגישת האבן את מי יפגוש, והוא ספק מעשה ומקרה, דלאחר שנהרג ידוע לנו שהנהרג הוא ישראל כמש"כ שם בתוס', ועיקר הספק הוא רק בשעת מעשה הזריקה אם חשוב מעשה רציחה ודאית או לא:

ולאחר העיון היטב נלענ"ד דלק"מ, דהנה בזורק אבן לתוך הגו אף דאיכא רוב על מקרה של נפילת האבן, אבל רוב זה אינו במקרים של הגופים של האנשים, אלא בצדדים של המרחק, כלו' שאם נבוא לדון על מקום ידוע במזרח או במערב אז נוכל לומר דעפ"י רוב לא יפול האבן במקום ידוע זה, דהרבה מקומות כנגדו שאפשר שיפול שם האבן, ואחר שיתברר לנו ע"י רוב על דבר המקומות, אז עלינו לחזור ולדון על האנשים מי המה האנשים העומדים במקום ההוא, ואז עלינו לחזור ולברר ע"י מספר של האנשים, וכיון שאנו דנים לברר ע"י רוב המספר אז תלוי בדין קבוע שחשבה תורה כאילו הי' מספר שקול וכמע"מ דמי, ורק אם הי' אופן ההריגה ע"ז ממציא את ראשו שהוא מקרה ע"י גוף הנהרג אז הי' מועיל בזה רוב המקרים לומר שמקרה של המצאת הראש יהי' על ידי הרוב ישראל, אבל באמת הלא בממציא את ראשו פטור ממיתה, אלא מיירי שהאנשים עומדים במקומם ופגישת האבן תלוי במקרה של נטיית היד לצד זה או לצד זה, ויהי' רוב על הכרעת המקומות שיפול שם האבן, אבל על בירור האיש שעומד שם הוי ספק שקול משום קבוע, וספק נפשות להקל, ולפי"ז גם לרבנן דמפרשינן דהאי קרא בא למעט בזורק אבן לגו שאינו מכון לאיש ידוע ומקום ידוע, ג"כ ניחא האי ילפותא דקבוע כמש"כ, וזה ברור בעזה"י:

פרק ז כבר נתבאר לעיל בפרקים הקודמים דהיסוד מה דקיי"ל בנמצא הלך אחר הרוב הוא משום דבכה"ג אנו מבררים את מקרה של הפרישות ויהי' בזה תורת רוב על ענין המקרה, וכשאנו דנים על