שערי ישר חלק א שיד

הספק זה ליכא רוב דכמע"מ דמי ומשו"ה ספיקו אסור מה"ת, אבל בבשר הנמצא שהספק הגורם לנו לאסור הבשר הוא מאין נפרש הבשר הזה, ולהיפוך לדון על החנות שהי' מונח הבשר אין לנו שום סבה לדון ע"ז, ומשו"ה כל שאנו דנים על סבת הפרישה יש לנו ע"ז רוב מסוג המקרים שנפרש הבשר מא' מט' החנויות המוכרות בשר שחוטה ומותר הבשר מדין אחרי רבים להטות:

ובתו"ה להרשב"א שער א' לה' תערובות כתב וז"ל ומה שאמרו כל קבוע כמע"מ דמי, ה"מ בשלקח הוא מן החנות לפי שהספק נפל לו בקבוע, אבל אם לקח אחד מן הקבוע ונפל מידו או שהניחו במקום חוץ המקום קביעותו ולא נודע אם מן ההיתר המרובה או מן האיסור המועט אין זה קבוע שהרי לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בפורש, ובכל כי הא אמרינן כל דפריש מרובא פריש והיינו סיפא דתניא ובנמצא הלך אחר הרוב, ואעפ"י שדלתי מדינה נעולות ואין בשר נכנס למקום זה אלא מאותן חנויות וכל שבא לכאן מאותן חנויות בא, אפ"ה מותר דהא לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בדפריש וכדאמרינן בשילהי פ"ק דכתובות א"ר זירא אעפ"י שדלתות מדינה נעולות, וה"מ כשלא ראינוהו יוצא מן המקולין, אבל ראינוהו לוקח ויוצא מן המקולין הרי נפל לנו הספק בקבוע ואסור וכדאמרינן בפ"ק דפסחים ט' צבורים של מצה וכו' עכ"ל. והנה אין מבואר החילוק בין נפל מיד הלוקח מן הקבוע לבין אם נתן הלוקח הזה לאיש אחר, דלכאורה מה נפ"מ כיון דלאיש השני הרי נפל הספק לאחר שנפרש, בס' ש"ש ש"ד פי"ח הביא דברי הרשב"א וכתב להוכיח מזה דספיקו של הלוקח אוסר לו ולדידן ורק בנפל מידו שאין הלוקח לפנינו אז חשבינן שהספק הוא בדפריש, יעו"ש ויובא דברי' לקמן, ולא אבין ענין זה מאיזה טעם הוא שיגרום דין ספיקו של הלוקח על כל העולם, דלפימש"כ רוב של הפרישה הוא רוב מעליא שאינו נגרע כלום ע"י דין קביעות החנויות, אלא שעיקר הטעם בזה דלא מהני רוב של הפרישה אלא היכא שספק הפרישה גורם הדין ואז מכריע רוב זה על ספק זה שלא יאסר, ולפי"ז באיש אחר שלא ראה הלקיחה מן החנות אין הספק בזה אלא מאין לקח הלוקח וכל שהספק הוא על ענין הלקיחה הוא ספק של פרישה ואין נפ"מ אם לוקח ע"י אדם או עכבר או נכרי, ומהיכי תיתי שיגרום ספיקו של הלוקח דין איסור על כל העולם, שאצלם הוא הספק על הפרישה ולשיטת הש"ש שהבאנו לעיל בפ"ב דחלק הנפרש מהבהמה מברר את חלק הקבוע הי' ראוי לומר להיפוך שבירור הפרישה של האיש השני יגרום היתר גם לאיש הראשון, אבל לפימש"כ שהכלל בזה שאין רובא דאיתא קמן מברר באמת אלא שמתיר הספק של יגרום צד איסור שום דין, וכן להיפך אם הרוב הוא איסור גורם הרוב לסלק את ספק המתיר, ולפי"ז להלוקח שסבת הקבוע גרם לו הספק לא יותר אצלו מה שהותר לשני וכן להיפוך מה שנאסר לראשון אינו גורם שום דין לשני דסבת הספק אצלו על הפרישה מאין נלקח הבשר, ולפי"ז אין אחד שייך לחבירו כלום וכ"א נידון לפי צדדי הספק שהוא מסופק בזה:

ומצאתי בפמ"ג סי' ק"י בשפ"ד סקי"ח בהא דאיתא בשו"ע בנמצא ביד נכרי אמרי' כל דפריש, דהביא הש"ך שם בשם הרוקח דבנמצא ביד קטן הוי כנמצא ביד נכרי, וכתב ע"ז וז"ל ועפר"ח אות ט"ז קטן חריף הוי כגדול ואיכא לעיונא בהא מילתא דודאי אם ראינו יוצא ממקולים אף נכרי אסור כמבואר, ואי לאחר שפירש א"כ אף גדול ישראל לישתרי, ותדע שהרי הרשב"א אומר כן בלקח א' מהקבוע ונפל מידו וכו' מותר שלא נפל הספק בקבוע וכו' ולכך נראה לי בירורן של דברים כן הוא דאם נמצא ביד נכרי א"א מחויבים לשאול לו וכן נמצא ביד קטן וכו' ואמנם נמצא ביד גדול ישראל ולא ראינו פירש ממקולין כ"ז שהוא לפנינו מחויבים לשאול לו דאיכא לברורי ע"י סי' א' וה"ה קטן חריף, ובנכרי ששאלוהו צ"ע אי אומר שהוא מטריפה ועדיין צ"ע בכ"ז. עכ"ל. וגם דברי' אינם מבוארים היטב, ומה שמסופק אם אומר הנכרי שהוא מטריפה כ"כ יש לספק אם אומר שלקח מן המקולין, ונלענ"ד דעיקר תלוי בזה אם האיש שנמצא בידו הוא נאמן לנו אין לנו לספק בזה אלא לקבל הדברים כפי מה שמעיד הוא, וכל ספק שאצלו הוא הספק גם לנו, ואין לנו ספיקות אחרים, וכיון שאצלו עיקר הספק על החנות שהי' מונח שם הבשר מה הוא, גם לנו ספק זה, ואין לנו שום ספק על הפרישה, ולפי"ז אם נמצא ביד קטן חריף הטעם בזה משום שנאמן להעיד ע"ז וכל ספק שנולד להלוקח אותו ספק הוא גם לנו, אבל אם נמצא ביד מי שאינו נאמן לנו כלל הרי זה כמו שנטל עכבר אף שידעינן שעכ"פ נטל מן הקבוע, אבל אצלנו הוא ספק של פרישה מאין לקח הבשר, והנה מה שנסתפק הפמ"ג אם אומר הנכרי שמטריפה לקח אם מהימן או לא, איני מבין מה מסתפק בזה, הלא דין זה מפורש ביו"ד סי' ט"ז דאם קודם שיצא מת"י נאמן ואם אח"כ אינו נאמן. יעו"ש. וכן מה דפשיט לי' להפר"ח דבקטן חריף הוי כישראל גדול, לפי"ד אינו פשוט כ"כ דבסי' קכ"ז מבואר ברמ"א דקטן חריף ג"כ אינו נאמן רק היכא דאיכא רגלים לדבר יעו"ש. אמנם לפי"ז גם בנכרי דמהימן לי' הוי כנמצא ביד ישראל, ומדברי השו"ע דפסק בסתם בנמצא ביד נכרי, מותר, משמע אף בנכרי דמהימן מותר, וע"כ נלענ"ד דשני תנאים בזה, דבאמת אף אם יהי' מהימן כיון דבשעה שלקח לא הי' להלוקח שום עסק להבחין מאיזה חנות הוא לוקח, משום דלא הרגיש שום נפ"מ לדידי' ולאחריני, בכה"ג נולד לו הספק ג"כ רק אחר דנעשה פריש וכאשר נעשה פריש אם מסתפק בענין זה הוי ספק לו על ענין הפרישה דאיך שייך אז לדון על החנות שהי' בה הבשר מה היא אלא מאין נפרש הבשר, וכן אם גם הי' נוגע לו הספק בשעת לקיחה והוי אצלו ספק על החנות ואין ספק הפרישה מועיל לו שום ספק בעיקר הענין, אבל אם השני שקבל, מידו א"צ