שערי ישר חלק א שי

רוב על אשה זו שנושא אותה שהיא אינה מקרובות אשתו המקודשת לו, ומש"כ בש"ש להוכיח מהא דמהני חזקת אם לבת אין ראי' כלל דהתם אין כונת הש"ס שדין האם מכריע על ספק של הבת, אלא דגם הבת עצמה יש לה חזקת האם וכמו שהוכחנו לעיל בש"ב פ"ב מדברי התוס' כתובות ד' כ"ו ע"ב דבספק בן גרושה יש לו החזקת אבהתא משום דאביו הי' כהן אף שאין האב משתנה ע"י נשואי גרושה ואין הספק נוגע אליו כלום, ואין לומר דשאני חזקת אבהתא מחזקת אם, דהרי שם בתוס' הנ"ל מדמים זה לזה. יעו"ש וזה ברור, וכן מה שהביא לחזק דבריו מהמשנה דטהרות ג"כ כבר נתבאר לעיל בש"א פט"ז שאין דבריו מוכרחים בביאור המחלוקת שבין ר"ש וחכמים בזה, דהוא אם הודאי מכריע את הספק, אלא די"ל דר"ש סובר דהוי כמו ספק ברה"ר דהרי אם הי' חי ברה"ר בודאי הי' חי מקודם גם כשהי' עוד ברה"י, ונמצא דמה שנולד ספק אח"כ ברה"ר גורם לספק על הטהרות שנגעו כבר ברה"י. יעו"ש שהארכנו בפרט זה לבאר דגם בחזקה אין דבר אחד מכריע על דבר אחר, ולפי"ז אין מזה ראי' לדברי המתירים, וע"כ הדברים מוכרעים כשיטת הפר"ח:

אמנם בעיקר השאלה של הגאונים הנ"ל יש לדון לענ"ד מצד אחר דבעובדא זו שהספק על חתיכה זו אינו מאיזה בהמה נפרשה לומר כל דפריש מרובא פריש, אלא שמכירים אנו את חלק הנפרש שהוא מחצי הבהמה הנשארת בבית, אלא שאנו דנים על חצי הבהמה זו מצד עצמו שמא הוא מהרוב כשירות, היינו כיון שאנו יודעים דששה בהמות היו בבית שהם כשירות, ורק אחת היתה טריפה ואמרינן על בהמה אחת שהיא מהרוב מחמת שהיא אינה קבועה וזה שייך על בהמה שלמה שהיא מסוג הז' בהמות, אבל החתיכה שנפרשה אינה בהמה שלמה ואינה מסוג הז' בהמות שאנו מסופקים על כל אחת, וכשאנו רוצים לברר הספק עפ"י דין אחרי רבים להטות עלינו לצרף את הבהמה ממה שבבית עם מה שבמקולין ולדון על כולה יחד מאיזה סוג היא בהמה זו ובכה"ג שחצי' היא קבוע והחצי השני הוא בפרישות לא ידענו מה לידון בה, אם לחשוב כקבוע או כפרוש, ומהראוי שנדון בזה אחר הרוב, היינו אם רוב הבהמה נפרשה הוא פריש ואם רוב הבהמה הוא בקביעותה הוא קבוע, והמיעוט מגרר גריר אחר הרוב, ואם מחצה על מחצה הוא ספק דאי אפשר לצמצם והוי ספק קבוע ספק פריש ולשיטת הרשב"א והריטב"א בקידושין ד' ע"ג שהבאנו בפ"א דסברי דבספק קבוע ספק פריש מותר או משום ספק ספיקא או משום דהוי רוב להיתירא, דמחצה הוי אף בקבוע והוי ספק שקול ועוד יש צד היתר שמא הוא הרוב, וע"כ הי' נראה לומר דלהלכה כל מה שבבית וכל מה שבמקולין מבהמה זו דין אחד להם או לאיסור או להיתר, ולא כהכרעת כל הגאונים הנ"ל, דכולם נקטו דעל חלק אחד יש דין בפ"ע, אלא דכמה מהם נקטו שהאיסור מכריע את ההיתר, וכמה מהם נקטו שההיתר מכריע את האיסור, והפר"ח נקט שכ"א קם אדינו, ולפי שיטותיהם כתבנו לעיל דהכרעת הפר"ח נכונה מאד דאין חלק זה מכריע את החלק השני,, אבל לפימש"כ שעל חלק אחד לבד אין כאן דין תערובות כלל דרק בהמה בבהמות הוא התערובות, וכשאנו דנים על חלק אחד עלינו לחבר ולצרף את שני החלקים יחד ולדון עליהם אם בהמה זו היא מהרוב או מהמיעוט, וכשחלק א' פריש והשני קבוע איכא בבהמה זו שני חלקים המנגדים, וראוי לידון בתר רוב ככלי הנעשה מברזל טמא וטהור וכל כה"ג דאזלינן בתר הרוב והמיעוט נגרר אחר הרוב, ובמחצה על מחצה ודאית נראה דבכה"ג ג"כ יהי' הדין דשני החלקים יהי' מותרים, דכמו בברזל טמא וברזל טהור במס' מכשירים פ"ב מ"ג דבמע"מ טמא דהוא דחשבינן דבכלי זה יש בה דין ברזל טמא וברזל טהור וממילא הוא טמא, ולפי"ז בנידון זה הרי יש בבהמה זו דין רוב ודין קבוע, וכיון דדין קבוע אינו מגרע את דין הרוב אלא שאמרה תורה דבקבוע חשבינן כמע"מ וליכא רוב והכא דבכללות של בהמה זו איכא גם רוב ממילא מותר, ולפי"ז היכא דאי"א לצמצם והוי ספק ניתוסף בזה עוד ספק, דהרי ספק בזה שמא רוב הוא דפריש, ואת"ל מחצה על מחצה נפרש ג"כ מותר ואף אם רוב הוא בקבוע שמא היא כשירה, ולפי"ז בנידון השאלה אין ראוי לאסור אלא אם רוב נשאר בפנים ואז אסור הכל גם מה שבחוץ. כן הי' נראה לי בפשטות:

אבל לענ"ד יש לעיין טובא בהאי עובדא ומה דפשוט להו להגאונים ז"ל מסתפקנא לי טובא, דהנה מה דפשוט להו דהבהמות שנלקחו מן הבית למקולין דהוי פריש קודם שנולד הספק ומותרות בודאי, לענ"ד יש לדון בזה לאסור, אף כי קטנם עבה ממתני אבל תורה היא וללמוד אנו צריכים, דהנה בהא דאמרו בגמ' פ' התערובות, דבתערובות קדשים פסולים שנתערבו שאינם בטלים מטעם בע"ח חשיבי ולא בטלי דאי אפשר ליקח אחד מהם להקריב משום דהוי קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי, אלא נכבשינהו עד דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש, יש לדקדק למה לי' להש"ס לומר האי לישנא כל דפריש מרובא פריש הלא כיון דניידי ולא הוי עוד קבוע ממילא אזלינן בתר רובא לומר על כל אחד שהוא מן הרוב, ובאמת ברש"י שם כתב דנכוף אותם שינודו דלא ליהוי קבוע, אבל לשון הגמ' לכאורה הוא שלא בדקדוק, אבל באמת י"ל דמדוקדק לשון הגמ' והוא עיקר יסוד בדין זה, דהנה אם נאמר להתיר מה שנפרש מן התערובות מטעם אזיל בתר הרוב, קשה טובא איך מותר הנפרש דהרי ממ"נ הוא אסור, דאם נשאר האיסור בתוך הקבועים הרי הוי כמחצה איסור ומחצה היתר וליכא רוב, ואם האיסור הוא הנפרש הרי הוא ודאי איסור, וכעין שכתב בטוש"ע ביו"ד סי' ק"א להתיר החתיכה שנחתכה משום ממ"נ כ"כ בכה"ג ממ"נ להיפוך, וכמו שבארנו לעיל בפ"א דקבוע גורם לחשוב על התערובות בכלל שהוא מחצה על מחצה, בין שהאיסור קבוע ובין שהנאסר קבוע, וכמש"כ בפי' הרא"ש למס'