שערי ישר חלק א שו

מחצה דמי. ע"כ לשון הש"ס. ובסנהדרין ד' ע"ט כתב רש"י בד"ה ל"צ. וז"ל ואשמעינן קרא דפטור משום דהוי לי נכרי קבוע ביניהם וילפינן מהאי קרא דכל קבוע לא פחות מלהיות נדון כמע"מ והוי ספק נפשות להקל, ומהכא נפקא לן בכל דוכתא דכל קבוע כמע"מ דמי, והא ליכא למילף מיני' כרובא דמי, דהא מהיכא תיתי דילמא האי דפטר לי' להאי משום דספק נפשות להקל ולא משום דחשבינן לי' כרובא, אבל מע"מ ילפינן מיני', דאי לאו כמע"מ דמי לא הוי לי' ספק נפשות להקל ואמאי פטור והא רובא דישראל נינהו, ורבנן אית להו נתכון לזה והרג את זה חייב. עכ"ל. והנה לכאורה אין מובן בדברי רש"י איך שייך לומר דקבוע יהי' נדון כרובא, דא"כ יהי' כל אחד מהספיקות נדון כרוב ובנכרים וישראלים יהי' כ"א כודאי ישראל וכודאי נכרי וממילא הדר הדין דהוי ספק שקול וא"כ לא שייך בה לומר שאמרה תורה לחשוב כרוב דאין שום נפ"מ מזה, ונלענ"ד דכונת רש"י בזה לומר כיון דילפינן מקרא דהחשיבה תורה את ענין הקביעות היינו כל שידעינן דאיכא בתערובות זאת נכרי א' שהוא קבוע, היינו שכאן הוא מקומו והוא ניכר לקצת ב"א, אמרה תורה שחשוב מיעוט זה נגד הרוב שאין דין הרוב מכריע בכה"ג על הספק של כ"א, ויש לדון לפי"ז אם יהי' כאן נכרי א' שמקומו הוא כאן וט' ישראלים שאין כאן מקומם, דאז הרוב אינם חשובים כקבוע, והמיעוט הוא קבוע, אולי מעלת מיעוט הקבוע עולה במעלתו על שאינם קבועים עד שנחשב כאילו יש כאן רוב נכרים ומיעוט ישראלים ויהי' על האיש המסופק לנו תורת ודאי נכרי, וכן יהי' הדין בכל התורה אם יהי' המיעוט קבוע מעורב ברוב ממין אחר שאינו קבוע שיהי' דין על כל אחד מהמעורבים כדינו של המיעוט, וע"ז מפרש רש"י דכיון דקבוע הוא חדוש שחדשה תורה וילפינן לי' מהאי קרא דפטרה תורה ממיתה אף דאיכא רוב ישראלים, ומהאי קרא ליכא למילף רק שהוא כמע"מ, דלהפטר ממיתה סגי לן אם הוא ספק שקול, אבל שיהי' מעלת הקבוע כרוב נגד הדברים שאינם קבועים ליכא ילפותא, אמנם אכתי קשה דא"כ יש מקום לומר דע"כ לא אמרה תורה דקבועה כמע"מ דמי אלא היכא שהרוב אינו בקביעות ואז אין הרוב מכריע שמעלת הקביעות גורמת שלא יתבטל כח המיעוט מחמת הרוב, אבל היכא שגם הרוב הוא בקביעותו שכאן הוא מקומו, דבכה"ג דהרוב חשוב מצד עצמו ג"כ כהמיעוט, שכל אחד מהרוב הוא חשוב כהמיעוט מחמת קביעותו, ועם זה הוא רוב במספר, אולי בכה"ג לא חדשה תורה שיהי' הכל שוה כמע"מ, ולענ"ד ביאור ענין זה כיון דלא מצינן למילף מקרא דוארב לו אלא לדון ספק דבקבוע לא אזלינן בתר רובא ממילא לא ידעינן מקרא זה רק חידוש זה דקביעות גורם שלא יתבטל המיעוט מחמת קוטן מספרו, אבל שיהי' חשיבות בהקביעות על שאר התערובות לגרום איזה התגברות על צד הספק שכנגדו לא מצינן למילף מקרא זה, ומשו"ה כיון שגלתה לנו תורה דבקבוע אין המיעוט מתבטל מחמת מיעוט המספר, כ"כ ידעינן דגם בתערובות שכולה היא בקבוע לא יתבטל המיעוט, דאם נימא לחלק בין תערובות שכולה קבוע לבין תערובות שרובה אינה בקביעות, הרי בזה אנו נותנים כח בקביעות לגרום דין על שאר תערובות דהרי כשהרוב אינו בקביעות אינו מבטל את המיעוט וכשהוא בקביעות יבטל את המיעוט, אלא כללו של דבר שדין קבוע לא מהני רק לענין זה שיהא כח המיעוט שוה כהרוב, בין אם הרוב הוא ג"כ בקבוע, בין שאינו קביעות, ולעולם אנו דנים ערך המספר כאילו הי' בתערובות מחצה על מחצה:

ועפי"ד יש מקום לומר בהא דאמר ר"ז כל קבוע כמע"מ בין לקולא ובין לחומרא, דהקשו איזה ראשונים הובא בשטמ"ק בסוגין, דהלא מקרא דוארב לו ליכא למילף רק לחומרא דספק נפשות אסור להרוג מספק, ולקולא מנא לן, ומתרצי דרק מדרבנן יש לחלק בין קולא לחומרא, אבל מה אין חילוק בין לקולא ובין לחומרא, וכיון דילפינן קבוע מה"ת ממילא ידעינן דבין לקולא ובין לחומרא, ולולא דבריהם הק' יש מקום לומר דמה דקאמר ר"ז בין לקולא ובין לחומרא, הוא גם להורות דמה"ת ג"כ יש מקום לחלק, והוא דאפשר לומר דחשיבות של קבוע שייך רק היכא שהמיעוט הוא איסור, שאיסור קבוע הוא חשוב, אבל מיעוט היתר שההיתר הוא דין שלילי הי' מקום לומר דלא שייך חשיבות קביעות להגדיל עי"ז מספרו, וע"ז שפיר יש ילפותא מקרא, דדין פטור ממיתה של הריגת עכו"ם, הוא ג"כ דין שלילי כהיתר נגד איסור, ובכ"ז אמרה תורה שמיעוט הנכרי הוי קבוע והוי כמע"מ. כנלענ"ד:

והנה עפ"י מה שבארנו דברי רש"י ז"ל יש ללמוד מזה דאם באמת יהי' תערובות כזאת שמיעוט איסור יהי' קבוע כאן ורוב היתר אינו כולו שלא בקביעות ואנו דנים על חלק אחד מהתערובות לידע אם הוא מהמיעוט או מהרוב, שהדין על החלק הזה ספק של תורה כמע"מ, דמזה מוכח דהמיעוט איסור הקבוע שיש בתערובות זו גורם שלא יהי' בזה כלל ערך המספרים, ואזל מזה חשבון הרוב לגמרי, באופן שגם אם הנידון שאנו דנים עלי' מה הוא, מהרוב או מהמיעוט, הוא אינו קבוע, מ"מ הספק עלי' הוא ספק שקול, דיסוד הדין בקבוע לחשוב כאילו יש בתערובות זו מחצה על מחצה וממילא ליכא בזה תורת הדין של אחרי רבים להטות, דיש מקום לומר דקפיד רחמנא על הנידון שאנו מסופקים עלי' מה הוא, שאם הוא בקביעות לא מהני הכרעת הרוב להכריע עלי' הדין מפני שהוא חשוב כמחצה מן כל התערובות ועל המחצה ליכא הכרעת הרוב, ואם נאמר כן הנה בכה"ג שכתבנו יש לדון שלא יהי' על הנדון ספק שקול, די"ל דהוי כספק ספיקא שמא הוא אינו קבוע ומותר מחמת דין דאחרי רבים להטות, ואת"ל שהוא קבוע, שמא הוא היתר, וכעין שכתבו הרשב"א והריטב"א בקידושין לד' ע"ג לענין ספק ממזר דבספק אם אזלי לגבה