שערי ישר חלק א שה

אמנם מש"כ לעיל בטעמא דמילתא של ת"ה והרמ"א בה' פסח סי' תמ"ז דמחלקי בין לח ליבש לענין אם חוזר וניעור בפסח, משום דבלח כשבטל אם יחול דין חדש בהגעת הפסח הוא צריך לחול על כל הגוף, ואי אפשר לחול דין חדש על כל הגוף מחמת חלק המועט שבה, וביבש כשחל הדין בפסח הוא חל על המיעוט הנפרד לחוד, אף שאינו ניכר, קשה קצת מש"כ הת"ה הובא בב"י שם דקמח בקמח חשוב כלח בלח לענין זה משום דמתערב יפה יעו"ש. דהרי באפר פרה המעורב באפר מקלה אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי וחשוב כיבש ביבש ועפ"י דרכנו הרי הא בהא תליא, ונ"ל די"ל דגם בזה חלוק דין איסור והיתר מדין טומאה, דהנה בדין טומאה שאין אנו דנים בהיתר ואיסור ההשתמשות אלא בדין התולדה היוצאת אחר השמוש, אז אמרינן כיון דאפר אינו חשוב חבור זל"ז, משו"ה הטומאה שבאפר פרה כל היכא דאיתי' היא כמאן דאיתי' ומטמאים במשא, ודין זה אינו שייך כלום לרוב האפר מקלה שהוא מעורב בו, ואין הרוב מתנגד לדין זה שאפר פרה כל היכא דאיתי' פועל לטמא את נושאו אבל לענין חמץ בפסח שהוא דין איסור והיתר השתמשות בפועל, וכיון דאי אפשר בשום אופן בעולם להשתמש בכל אבק ואבק קמח דק של חמץ בפ"ע שלא ידבק בו מרוב קמח של מצה, משו"ה אם אנו אוסרים להשתמש, אנו אוסרים גם את קמח של מצה, והוי דין זה דין כללי על כל הקמח, ולענין זה הוי כלח בלח שאמרינן שהדין הוא על כל הגוף, וכיון שכבר נתבטל והותר ועכשי' צריך לחול דין חדש על כל הגוף ואזלינן בתר הרוב שאין דין חל ע"ז מחמת המיעוט, כשאר לח בלח, אבל בפירורי חמץ יבש אף אם יהי' הפירורים קטנים כפי האפשרות, אבל כיון שהם נפרדים זמ"ז ואפשר להשתמש בכל פירור בפ"ע, לו יהא שהוא בקושי אבל באפשרות הוא ההשתמשות ושייך דין איסור השתמשות על כל פירור בפ"ע, ומשו"ה כשמגיע הפסח שמסתלק דין הביטול שהותר עי"ז מעיקרא, וראוי עתה להתעורר מחדש דין איסור על החמץ המעורב, שפיר חל איסור זה על כל פירור בפ"ע אף שממילא יהי' איסור על כל התערובות מחמת שאינו ניכר, אבל גרמת איסור זה אינו מונע מלחול האיסור על פירורי החמץ כמו שאם נתערב בפסח דאינו בטל, ונאסר כל התערובות באיסור ספק שהרי עצם האיסור חל רק על החמץ עצמו, והרוב מצה אינו מעכב מלחול האיסור על החמץ עצמו וזה פשוט:

וכן נלענ"ד בהא דאמרינן במס' מנחות ד' כ"ג לענין מנחות שנתערבו דאם בטלה טיבלא בשיריים הוי כמנחה חסרה, אלמא דהיכא דבטל חשוב כמאן דליתא לגמרי וזה עדיף מטומאת משא דאמרינן כמאן דאיתא דמי, וכן מה דפריך הש"ס שם בקומץ שנתערב במנחה דקתני שאם הקטיר עלה לבעלים, דליבטל הקומץ ולא יתחשב הקטרה ולא יעלה לבעלים, דקשה דהרי מ"מ נעשית הקטרה בב"א, ודוחק לומר דזה הוי כאכילה דכתבו תוס' משום דנהנה וחוזר ונהנה אלא נראה כיון דבמנחה הוי כלח בלח כמש"כ בתוס' שם ד' כ"ב ע"ב דהוי כלח בלח וכן כתבו בתוס' יבמות ד' פ"ב ע"ב ומכל הלין ראיות שהבאנו מוכרח הענין כמש"כ דבלח בלח לא אמרינן כמאן דאיתא דמי כ"ז שלא נסתלק מן התערובות דין ביטול בכלל כגון אם ניתוסף עד רובו שחוזר וניעור, אמנם לפימש"כ בתוס' בכורות דגם בטומאת משא הוא דרבנן ל"ק כ"כ מהרבה מקומות שהבאנו, אבל מדברי הרמב"ם והר"י קורקוס שנראה דסברי שהוא מה"ת כל הראיות שהבאנו מוכיחים הענין שמוכרח לחלק בין לח ליבש עפ"י האופן שכתבנו:

שער רביעי פרק א גרסינן במס' כתובות ד' ט"ו ע"א גופא א"ר זירא כל קבוע כמע"מ דמי בין לקולא ובין לחומרא, מנא לי' לר"ז הא, אילימא מתשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע באיזו מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב, התם לחומרא, אלא מתשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ונגע בא' מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע ספיקו טמא התם נמי לחומרא, אלא מט' שרצים וצפרדע א' ביניהם ברה"י ספיקו טמא, ברה"ר ספיקו טהור, ומדאורייתא מנא לן אמר קרא וארב לו וקם עלי' עד שיתכון לו ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו ה"ד אילימא דאיכא תשעה נכרים וישראל אחד ביניהם ותיפוק לי' דרובא נכרים נינהו א"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, ל"צ דאיכא ט' ישראלים ונכרי א' ביניהם דהוי לי' נכרי קבוע וכל קבוע כמחצה על