שערי ישר חלק א שז

או אזלא היא לגבייהו דהוי רוב להכשיר, דשמא אזלי לגבה והוי רובא ואי אזלא איהי לגבייהו דהוי קבוע אכתי הוי מחצה להיתר ונמצא דהוי רוב להכשיר, והריטב"א קורא לזה ספק ספיקא - הבאנו דבריהם לעיל בש"א פ"א - ואם נאמר כן לא יתכן מש"כ לבאר דברי רש"י הנ"ל, דהרי אם לא יהי' כל התערובות בקביעות יהי' לעולם על הנידון ספק שני שמא הוא מן הנפרשים ויש לו דין אחרי רבים להטות ולא יצויר כלל חקירת רש"י ז"ל שמא קבוע הוא כרוב דעל הנידון לא שייך זה כלל לדון שהוא כרוב, דאם הוא כרוב הלא יהי' כרוב ישראל וכרוב נכרים, אלא נראה ודאי מדברי רש"י ז"ל דאין אנו משגיחים כלל על הנידון אם הוא בקביעות או לא, אלא על המיעוט הגורם הספק, שאם נתערב בזה מיעוט קבוע חשבה תורה כאילו יש כאן בתערובות מחצה על מחצה ונפקע מכאן לגמרי דין של אחרי רבים להטות:

ועפ"י מה שכתבנו יש סעד גדול למש"כ לעיל בפי"ב בשע"ג, לפרש דברי הטור בסי' ק"י שפליג על הרשב"א שכתב שם לאסור את החתיכות שאינן ראויות להתכבד מטעם חומרא וכתב שכל החתיכות אסורות מדינא משום דכל קבוע כמע"מ, שנתקשו הב"י והפוסקים אחרונים לפרש דברי הטור ובארנו דברי' בפשטות דסובר כיון שנשאר עוד חתיכה אסורה במקולין שהיא חתיכה הראוי' להתכבד דחשיבא מדרבנן כקבוע וכיון דקבוע כמע"מ אין כאן רוב היתר לבטל את החתיכות שאינן ראויות להתכבד, דחשבינן כאילו יש מחצה על מחצה בכל התערובות, ולפימש"כ בזה יהי' מדברי רש"י הנ"ל הוכחה לענין זה, היינו דכיון דלשיטת רש"י אין ענין של קבוע לשנות מן הנידון הקבוע שלא יכריע עלי' דין של אחרי רבים להטות, אלא שהמיעוט הקבוע המעורב בזה, גורם לחשוב את כל התערובות כאילו הוא מע"מ ולפי"ז גם בנידון האמור בסי' ק"י, אם עוד נשארה חתיכה הראוי' להתכבד בתערובות דחשיבא מדרבנן כאיסור קבוע אין כאן מבטל ומתבטל דהוי כמע"מ, והא דמבואר בסי' ק"א בטוש"ע בנחתכה חתיכה א' שהוא מותרת משום ממ"נ, או שכולן מותרת, אם היא היא חתיכה האסורה, ואם חתיכה האסורה היא בין השלמות היא מותרת מצד עצמה. יעו"ש. התם מיירי בנתערב רק חתיכה א' של איסור דאיכא ממ"נ, אבל אם איכא ודאי עוד חתיכה אסורה שהיא ראוי' להתכבד אין כאן ביטול ברוב כלל דהכל הוא כמע"מ, ואפילו אם יהי' ספק אם עוד נשארה חתיכה אסורה, בין החתיכות הראויות להתכבד ג"כ איסור אף דלכאורה הוא ספק דרבנן שמא אין כאן איסור הראוי להתכבד, אבל כיון דכל כח הרוב שמבטל את המיעוט הוא מפני שכל התערובות נכנס בספק שמא הוא הוא האסור, ואם נבוא להתיר מחמת שמא כל החתיכות הראויות להתכבד הם הם המותרות, הוא ענין הסותר את דין הביטול, וכמו שכתבנו בשער הקדום, בטעמא דמילתא שהדין לאסור את השלמות ולא תלינן שהאיסור הוא שנחתך ככל ספק דרבנן שאנו תולים, וכמו בנפלה אחת לים דתלינן שהאיסור הוא שנפל לים, דשאני התם דאם תלינן שהאיסור נפל שוב א"צ עוד לדין ביטול ברוב, יעו"ש. וכ"כ נראה לי דגם בנידון זה אינו מותר רק היכא דאיכא ממ"נ ולא בספק כנ"ל, ומשו"ה כתב הטור על דברי הרשב"א בנתערבה טריפה במקולין לאסור כולם במוחלט ולא חילק בין ודאי נשאר עוד טריפה במוקלין או לא, וגם לפי מה דפסק הרשב"א שם להתיר כל החתיכות שנחתכו אם לא מחמת חומרא דמוקלין, אין זה סתירה לעיקר יסוד הדין של קבוע שכתבנו בזה אליבא דרש"י ז"ל, די"ל דגם הרשב"א סובר בעיקרה כלל בז דמיעוט האיסור שהוא קבוע גורם על כל חשבון התערובות שיהא נחשב כאילו הוא מע"מ, היינו שלא לבד על הנידון הקבוע אמרה תורה שלא יתבטל במיעוטו, אלא דחשבינן דאיכא כאן מחצה איסור בכל התערובות ומה שהתיר שם את החתיכות הנחתכות, הוא רק לענין דבר חשוב שאמרו חכמים שדבר חשוב אינו מתבטל, שעל ענין זה י"ל דלא אמרו חכמים ענין זה רק על המתבטל בלבד ולא לגרום חשבון אחר גם בנוגע להחתיכות שאינן חשובות. כנלענ"ד בזה:

וכן יש להוכיח ענין זה מדברי התוס' כתובות ד' ט"ו דמפרשי מה דאמרינן במס' נזיר באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם דאסור בכל הנשים שבעולם, דמחלק הש"ס שם בין ענין זה לקן סתומה שפרחה גוזר א' מהן לאויר העולם משום דשם הוי איסור דנייד ואשה לא ניידא, ואמרינן שם בגמ' וכי תימא הכא נמי נייד אימור בשוקא אשכח וקדיש, התם הדרא לניחותא גבי קן מי הדרא, ומפרשי התוס' בכתובות דקאי הש"ס על האשה שקדש השליח, דלא כמש"כ תוס' בנזיר ד' י"ב, דשם כתבו בזה"ל בשוקא אשכח וקדיש, כלומר היכא דמצא אותה בשוקא הי' לנו לומר שיכול לקדשה דלא קביעה הויא וא"כ לא הוי קבוע, התם הדרא לניחותא ודמי לקבוע עכ"ל. ולמה שסותרים דבריהם בנזיר לדבריהם בכתובות רמז הגרע"א בגליונו שם, והבדל הפירושים האלו הוא הענין שכתבנו, דלפימש"כ במס' נזיר הוא על הנידון שאנו דנים עכשי' על האשה שרוצה עכשיו לקדש שמא היא מן הנשים האסורות עלי' מחמת שהיא קרובת אשתו שקדש השליח, ואנו באים להתיר מדין אחרי רבים להטות, שרוב נשים שבעולם הלא הן מותרות לו, ע"ז אמרינן שהיא קבועה והיא כמחצה נשים שאין רוב מכריע עלי', ולפימש"כ בכתובות אין כונת הש"ס על הנידון, כלו' על האשה שמקדש או נושא עכשי', אלא המיעוט והרוב שרוב נשים שבעולם אינן מקודשות לו ואנו באים להכריע שקרובות של אשה זו שנושא עכשיו הם מרובא דעלמא שאינן מקודשות לו, וע"ז אמרו בגמ' דהדרא לניחותא, כלומר האשה שקדש השליח, והרי זה דומה כאילו מחצה נשים שבעולם מקודשות לו וליכא רוב להכריע וכן כתב הרא"ש שם בפי' הנדפס מחדש, וז"ל אמינא לך איסור דניחא דבשעה שקדשה השליח היתה נחה בביתה, הילכך היתה חשובה בין כל הנשים שבעולם כמע"מ ואילו עשאו שליח לקדש לו