שערי ישר חלק א שד

הדין בעצמות האיסור שלא יהי' בו דין ביטול כלל משו"ה לא מהני ההיתר דמעיקרא, וחל על פירורי החמץ מעכשי' דין איסור מחדש אף שכבר הותר, משא"כ בלח, ועפ"י מה שבארנו דעיקר החקירה אי טומאה כמאן דאיתא או כמאן דליתא, הוא רק בשעה שעדיין לא נסתלק ממנו דין הביטול כמו בנבילה בשחוטה שעדיין הם בתערובתם והרוב הוא של שחוטה בכה"ג דיינינן אי כמאן דאיתא או כמאן דליתא, אבל אם יש מקום לומר שיסתלק מזה כל דין הביטול כמו חמץ בהגעת זמן הפסח דעכשי' הוא במשהו ולא בטיל כלל, אינו ענין לסוגיא דבכורות הנ"ל. כנלע"ד בענין זה:

ועפ"י מה שבארנו לבאר ההבדל בין לח ליבש לענין טומאת משא, נלענ"ד לישב מה דהוקשה להתוס' שם בסוגיא דבכורות איך מותר לאכול הכל ביחד, באיסור שבטל ברוב היתר וכן הקשה הרא"ש בפגיה"נ הובא דברי' לעיל בפ"ז, דלפי מש"כ י"ל דבאיסור הבטל ברוב אף כשהוא יבש ביבש, אם אנו דנים לאסור לאכול הכל ביחד אנו דנים להורות על התערובות כולה אם מותר להשתמש בהם באופן זה, דכשאנו דנים למעשה בפועל בע"כ עלינו לדון על התערובות כולה אם מותר להשתמש בהם באופן זה, דכשאנו דנים למעשה בפועל, בע"כ עלינו לדון על כל התערובות בכלל, דהרי אין אנו מכירים את האיסור לדון עלי' איך להשתמש בו בפועל, וכשאנו דנים על התערובות כולה אמרה תורה שיהי' הדין כפי רוב שבתערובות והאיסור כמאן דליתא, והרי הותר לנו לאכול גם בבת אחת וכשאכל בהיתר שוב לא יהי' אח"כ איסור מחמת האיסור בכל מקום שהוא, אבל בטומאה שאין אנו דנים לענין איזה היתר ואיסור בפועל אלא שאנו דנים מה יהי' הדין לאחר המעשה שאם ישא כולם כאחד, בכה"ג אין אנו דנים כלל על כל התערובות אלא על האיסור בפ"ע בכל מקום שהוא אם יפעול בדינו לטמא את הנושאו בטומאת משא, בכה"ג מסיק הש"ס כיון שדין זה אינו נוגע כלל לכל התערובות ואין הרוב מנגד לזה אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי. ובתוס' כתבו לחלק בין אכילה לטומאת משא עד שהוכרחו לומר דכל עיקר הדין דמטמא במשא הוא מדרבנן, ולפ"ד מוכרחים אנו לומר דגם מה דאמר ר' ירמי' במים המעורב בציר דלקדירה הוא חוזר וניעור, הוא ג"כ מדרבנן, דאל"כ מנא לי' לאביי להקשות ולהשוות זה לזה עד דמסיק הש"ס בקשיא על ר"ח דאמר בחררת דם דלא מטמא במשא, וזה קשה מאד לפרש הסוגיא כן, לדמות גזירה דרבנן זו לזו, ובתירוץ הרא"ש ג"כ קשה טובא דכתב לחלק דבאיסור אם הותר, בפ"ע הותר גם לאכול בבת אחת, ובטומאה איכא שתי טומאות, מגע ומשא, וזה תמוה דהרי גם במשא אם ישא כל אחת בפ"ע יהי' טהור, וכמו שהארכנו בדברי' לעיל בפ"ז, ולפי דברינו הוא פשוט דלענין אכילה אף אם נאמר דלאכול בפ"ע הוא ענין אחר ולאכול בפ"ע הוא אופן השתמשות אחרת, בכ"ז לא שייך לומר שיהי' הדין לכתחילה איסור לאכול ביחד, דדין כזה הוא על כל התערובות וכל דין שהוא על התערובות בכלל התירה תורה ולאחר שאכל בהיתר אי אפשר להיות איסור על אכילתו:

ומעתה עלינו לבאר בשאר ההלכות דמשכחת לה בכה"ג כענין של טומאת משא, והנה בהא דיביא המל"מ מדברי התוס' בנדה ד' ס"א ע"ב שהקשו בבגד שאבד בו כלאים דליבטל ברובא והוא דומה לטומאת משא שהרי נהנה מן הבגד בבת אחת, ולפימש"כ ל"ק דכיון דאם נאסר ללבוש הרי אנו דנים בזה על כל הבגד להורות איסור להשתמש בו ובכה"ג עיקר דין הביטול של תורה, וכן נלענ"ד בתערובות חמץ הבטל ברוב דהותר להשהותו, דלכאורה קשה הרי מ"מ משהה חמץ ועובר בבל ימצא, וזה דומה כטומאת משא שהרי נמצא ברשותו כל התערובות ביחד, אבל אם נאסר להשהות את כל התערובות הוא הוראה על הרוב מחמת המיעוט ומשו"ה בטל המיעוט וכמאן דליתא הוא, וכן לענין איסור תחומים דשקיל וטרי הש"ס בסוף ביצה באשה ששאלה מים ומלח, דיתבטלו המים ומלח בתוך העיסה, דלכאורה ג"כ קשה דהוי כטומאת משא דכשמוציא חוץ לתחום העיסה כשהיא מעורבת הרי מוציא עכ"פ המים ומלח חוץ ממקום שביתתם, ולפימש"כ ניחא מטעם זה ג"כ בתחומים דאנו דנים על כל העיסה יחד אם מותר להוציאם או לא, ועוד דשם הוי כלח בלח דהרי מעורבת והכל חשוב כגוף אחד. כנ"ל וכן בעיקר המחלוקת דר"י וחכמים בדם הפר ודם השעיר שהוכיח רבי יהודא מהא דלא מבטל דם הפר את דם השעיר דמין במינו לא בטיל וחכמים אומרים משום דעולים אין מבטלים זא"ז, דלכאורה כיון שמזה משניהם יחד עכ"פ הגיע לטהרת המזבח גם מדם השעיר ושם דין זה אינו נוגע כלל לדם הפר דממ"נ יוצא ידי מצות הזאת דם הפר, והדין נוגע רק אל דם השעיר בכל מקום שהוא אם נתקים מצות ה' גם בהזאת דם השעיר אלא נראה שהטעם בזה כמש"כ דבלח בלח לא נאמר האי כללא גם לענין טומאת משא, וכן בהא דאיתא במס' נדה ד' ע"א ע"א בהרוג שיצא ממנו רביעית דם דר"י מטמא משום שהטיפה של מיתה מעורבת בו, וחכמים מטהרים משום דבטלה ברוב ור"י לטעמי' דמין במינו לא בטל, וכן הוא במשנה דאהלות פ"ג מ"ה יעו"ש. ובטומאת אהל הרי הוא מטמא בבת אחת דהוי כטומאת משא, אלא ודאי הטעם בזה משום דהוי לח בלח כנ"ל. וכן נלענ"ד מוכח מהך דנוטפים שרבו על הזוחלים דאין מטהרים בזוחלים דכתב הרא"ש שם בפי' דהטעם בזה משום דבטלו הזוחלים ברוב וכאילו כולם נוטפים הם, הא לאו הכי היו מטהרים המי מעין בכל מקום שהם שאין הנוטפים חוצצים וכמו שנתבאר ענין זה לעיל בפכ"ו, דקשה כיון דמ"מ איכא גם מי מעין כשיעור הראוי לטבילה והרי זה דומה כטומאת משא, אלא ודאי הטעם בזה דבלח שאני דהוי כמאן דליתא, אם לא שניתוסף עד רובא כנ"ל: