שערי ישר חלק א שב

בגמ' וז"ל אפר פרה שנתערב באפר מקלה וקדש בכולם אם הי' הרוב אפר פרה מטמאים במי נדה, ואם הי' הרוב אפר מקלה אין מטמאים במגע אבל מטמאים במשא עכ"ל. ומשמע לכאורה מדהוסיף וקידש בכולם דכונתו שהדין האמור בגמ' אינו על האפר רק על המים שקדש באפר זה, שנחשב כאילו יש תערובות במי חטאת מים פסולים ומים כשרים שהתמצית האפר מקלה במים פוסל חלק מן המים, ולפי"ז יהי' מוכח מן הרמב"ם דגם בלח בלח הדין כמו ביבש דמטמא במשא ולא במגע אבל באמת קשה לפרש כן בדברי הרמב"ם שינטה מפשטות לשון המשנה והגמ' לפרש מש"כ במשנה אפר פרה באפר מקלה שהכונה הוא על המי חטאת, ועוד העיר בזה חתני הרה"ג מהש"פ שליט"א דבהמים עצמם לא שייך תערובות מים פסולים ע"י תערובות אפר מקלה כיון דאפר פרה הי' בזה כשיעור לקדש את כל המים ובמה נגרע קדושת המים עי"ז שנתן בתוכם גם אפר מקלה, ועוד קשה לפרש כן דאם נתבטל האפר בתוך האפר מקלה אין כאן מי חטאת כלל, ואם נאמר דחשוב ענין זה כטומאת משא דמ"מ נתקדש המים ע"י אפר פרה ג"כ, א"כ ליטמא גם במגע, מכל הלין טעמי נלענ"ד דגם הרמב"ם מפרש כפשטות המשנה והגמ', אלא דהוסיף בדברי' וקדש בכולם דסובר דאין אפר פרה מטמא כלל רק לאחר הקידוש, שאם קבץ האפר מן המים יש דין טומאה על האפר כמו מי חטאת, אבל קודם שנתן האפר במים אין שום טומאה באפר, וכן מוכח להדיא מלשון הרמב"ם פ"ה מה' פרה ה"ד וז"ל השלים לכנוס את אפרה המתעסק בה אח"כ בחילוק העפר או בהצנעתו וכן הנוגע בו טהור עכ"ל. מלשון זה מוכח דאפר עצמו קודם שקידש בו את המים אין בו תורת טומאת מי חטאת, ורק לאחר הקידוש נטמא המים מחמת תערובות האפר, ומצאתי בהגהות הרש"ש למס' בכורות ד' כ"ג שעמד על דברי רש"י שם שכתב שהאפר עצמו מטמא וכתב דלא מצא בכל הש"ס שהאפר מטמא, ומראה מקום לעיין בדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות פרה הנ"ל ולא זכר מדברי הרמב"ם פט"ו הנ"ל שהוסיף על דברי המשנה דברים אלו דמיירי לאחר קידוש, וכן מצאתי להדיא בתוספתא פ"י מה' פרה דתניא בהדיא מי חטאת ואפר חטאת המקודשים בין טמאים ובין טהורים מטמאים את הטהור לתרומה במגע ובמשא, ע"כ, הרי להדיא דאפר פרה מטמא רק לאחר קידוש, היינו דאם לאחר קידוש נטל האפר מן המים הרי הוא אב הטומאה המטמא במגע ומשא. ומדברי הרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות משמע דכל טומאת מי חטאת הוא מחמת שיש במים מן אפר פרה, עכ"פ הדברים ברורים דכונת הרמב"ם מש"כ וקידש בכולם אם הי' הרוב אפר מקלה אין מטמאים במגע אבל מטמאים במשא הוא על האפר, ומש"כ בלשון רבים "מטמאים" משום מתערובות של אפר פרה ואפר מקלה וכמש"כ וקידש בכולם, ולפי"ז ל"ק מה שהקשינו דנראה דכמו דתנן באהלות בתרווד רקב שגיבלו במים דאינו חיבור לטומאה כ"כ באפר פרה לא מהני גיבול לעשותו כגוף אחד, ומשו"ה אף שכבר הי' האפר במים לא נעשה עי"ז לגוף אחד ודינו כיבש ביבש, ומשו"ה מטמא במשא אף שנתבטל ברוב, ואין להקשות דלפי"ז איך שייך טומאת מגע באפר המקודש דהרי בתרווד רקב ליכא טומאת מגע אבל זה ל"ק דבתרווד רקב בעינן שיעור לטמא דהוא מלא תרווד, וכיון דאינו מחובר אין נוגע וחוזר ונוגע, אבל אפר פרה אי"צ שיעור וכל שהוא מטמא דשיעור הזי' הוא במי חטאת כדי להזות אבל מן האפר עצמו סגי בכ"ש. וזה פשוט:

וכן נלענ"ד בהא דמדמה הש"ס הך דחררת דם לנבילה בשחוטה, דסובר המקשה דתערובות של מיחוי בשר הנפל בתוך דם וגנונים אינו כלח בלח של משקה מים או מי רגלים שיהי' תורת חיבור ע"ז, דהרי מצינו דברים לחים שאינם מחברים, וכמו דתנן במס' טבול יום פ"ג מ"ד דלכו"ע מי פירות שנילושה בהם העיסה אינם מחברים שתחשב העיסה כולה לגוף אחד ואם נגע בהם טבול יום אינו פוסל אלא מקום מגעו יעו"ש. ומה דפסק הרמב"ם דאינו מטמא לא במגע ולא במשא הוא משום דכיון דלא אסיק הש"ס בתיובתא על ר' חייא ולכן בקשיא לא נדחה דברי רבי חייא מהלכה וכן הוא שיטת הרמב"ם בכמה מקומות, והטעם בזה או משום דר' חייא סובר דגם זה הוא כלח בלח או מטעם אחר, ולעיל בפ"ז כתבנו דרך נכון בטעמו של הרמב"ם בזה יעוש"ה. אבל ענין זה דבתערובות הלח אינו מטמא במשא הוא מוכרח מדברי הרמב"ם מה' מו"מ והתוספתא שהבאנו והוא כשיטת הר"י קורקס ולא מטעמי', דבאמת מש"כ דבלח חשיב כמאן דליתא אינו מובן כ"כ, דהרי עכ"פ איתא, ולהדיא מבואר בדברי ר' ירמיה דבמים המעורב בציר אם נתוסף מים אמרינן חוזר וניעור, ולפימש"כ הדבר מובן, דכאשר אנו דנים על הגוף בכלל חשוב כמאן דליתא, דמשום המיעוט ליכא שום דין על הגוף בכלל, אבל באמת עכ"פ הוא כמאן דאיתא וכשניתוסף מים חוזר וניעור, ומשו"ה כשנושא התערובות הלח עלינו לדון על הגוף בכלל, ולענין חוזר וניעור אנו דנים על המיעוט בפרט, אבל לפי מה שבארנו הדבר מבואר יותר במורגש דהכונה כמאן דליתא וכמאן דאיתא הוא רק אם פועל בשעה שהוא מבוטל באיזה דין שהוא אינו מנגד להרוב, ובלח כ"ז שהוא בביטולו כל הגוף משתנה ואינו יכול לפעול שום דין בפ"ע כמו שנתבאר, ורק כשמיתוסף עוד חוזר וניעור ונסתלק מביטולו לגמרי. עוד יש להוסיף בזה דלפימש"כ דעיקר ההבדל בין לח ליבש הוא דבלח ממש אין הדין חל על המיעוט לחוד, שאין לו מקום בפ"ע שהוא מובלע בהרוב ובכל משהו שהוא מן המיעוט יש בו כפלים מן הרוב, וביבש הוא נפרד בפ"ע אלא שאינו ניכר, לפי"ז אינו תלוי לגמרי בדין של חיבור או לא, דהנה אם יהי' מרודד ומחובר בקיסם, דלענין טומאה חשוב כמחובר ולנידון דידן הוי כדבר יבש כיון דכל פירור הוא בפ"ע אלא שאינו ניכר ויכול הדין לחול על הפירור לחוד ומשו"ה כשנושא את כל המרודד, פירורי הנבילה מטמאים במשא שהם חשובים כמחוברים