שערי ישר חלק א שא

ואת"ל כיון דמחבר מחבר, חיבור מים וצירוף כלי ונגע טבול יום מבחוץ מהו, כי תנן כלי מצרף ה"מ דנגע מגואי אבל מבראי לא, או דילמא ל"ש תיקו עכ"ל הש"ס. דלכאורה קשה באיבעיא האחרונה מאי שנא אם נגע מגואי אי מבראי כיון דאשבורן חיבור ומה שנגע במים מבחוץ הוי כאילו נגע בעשרון שבפנים והוי כאילו נגע בגואי, ונראה לענ"ד שהענין בזה דמה שנטמא העשרון שבפנים אינו משום דחשבינן כאילו נגע במה שבפנים, אלא דסגי לענין הבאת טומאה למה שבפנים ע"י שנגע הטבול יום בדבר המחובר אלי' שהוא מבחוץ, ומיבעיא לי' כיון שנטמא האי חצי עשרון הוא בלי נגיעה ממש, אלא דלענין טומאתו סגי בנגיעה של המחובר אלי' אבל שיטמא חצי עשרון השני ע"י צירוף כלי לא, ולפי"ז בתערובות לח בודאי אינו כנוגע וחוזר ונוגע, אלא דסגי בנגיעה אחת שבאיזה קצה מן התערובות שהוא באשבורן, וא"כ קשיא טובא דבכה"ג אם נאמר שהדין שמטמא במשא מכש"כ שראוי שיטמא במגע כיון שע"י נגיעה אחת מתטמא כל הגוף וכן נטמא הנוגע לטומאת הלח ע"י נגיעה אחת והרי ממ"נ נטמא הנוגע בתערובות זו, ולפלא בעיני שלא מצאתי מי שיתעורר ע"ז:

וע"כ נלענ"ד דבתערובות לח בלח ליתא להאי כללא דטומאה כמאן דאיתא דמי לומר שיטמא במשא או במגע, משום דלפי מה שבארנו ביסוד הדבר שאמרינן דגם בזמן שהוא בביטולו הוא מטמא במשא כשנושא הכל ביחד, משום דעל ענין זה אין הרוב מנגד לזה, שדין טומאה שמטמא המיעוט כל היכא דאיתא אינו שייך כלום להרוב שעמו שינגד להמיעוט, עפי"ז נראה לי ברור דבתערובות לח בלח שהכל נחשב כגוף אחד, וכל דין שיש בחלק מן הגוף הזה חשבינן שדין זה הוא בהגוף בכלל, דאם נאמר שבהתערב טומאת הלח ברוב הטהור שיטמא במשא או במגע יהי' נחשב דין זה על כל הגוף בכלל, דאין כאן דבר נפרד לומר שדין זה הוא בדבר הנפרד לחוד, אלא יהי' הענין שהתערובות בכללות יש בה דין טומאה מחמת חלק קטן שנמצא בתוכה, ועל ענין זה אמרה תורה אחרי רבים להטות שלא יוגרם שום דין על הרוב מחמת המיעוט, ובכה"ג המיעוט מתנגד להרוב יותר מבתערובות יבש ביבש, דשם הרוב אינו נאסר רק מחמת ספק ובלח הוא כעצם האיסור, וענין זה שבלח חשבינן כגוף אחד לומר שכל דין שחל בזה הוא חל על כל הגוף, כבר נתבאר לעיל בפ"ז, ול"ד ענין זה לר' ירמי' דסובר דגם בלח טומאה כמאן דאיתא דמי, דשם אם יחול דין טומאה ישנה על המים שנתבטלו לא יהי' שום התנגדות מצד הרוב כמו שנתבאר, דעי"ז יטמאו כל המים הנוספים ויהי' מים טמאים והציר יהי' מיעוט, בכה"ג שפיר אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי, היינו שהוא במציאות בהעלם ובכח שאם ימצא מקום לחול בלי התנגדות של רוב את יתעורר לחול, אבל ענין זה לא מהני כלום לומר שיהי' דין טומאת מגע ומשא בעוד שהוא במיעוטו, דעל אופן כזה הוא לעולם נגד הרוב, שכל דין שבזה נחשב על הגוף כולו והגוף הרי רובו מן הטהור, ואי אפשר להיות עליו דין טומאה מחמת חלק המיעט שבו. וזה ענין נכון בעזה"י:

ועתה כל המראה מקומות שהבאנו למעלה מן התוספתא והרמב"ם לענין מי רגלים של זב וכיו"ב, שנתערבו במי רגלים של טהור אם רוב מן הטהור הוא טהור לגמרי, דכן מפורש בהא לישנא ברמב"ם פ"ב מה' מו"מ ה"ו בזה"ל וכן מי רגלי' של טמא שנתערבו במים אם בטלו מראיהם הכל טהור, מלשון זה מוכח להדיא דליכא שום טומאה לא טומאת משא ולא טומאת מגע, ועלינו לבאר עפי"ז מה דאמרינן שם בגמ' באפר פרה דראוי שיטמא במשא, וכן פסק הרמב"ם בה' פרה שהבאנו בראש פרק זה, והנה במל"מ, תלה ענין זה במחלוקת הראשונים אם קמח חשיב כלח בלח או לא, והמחלוקת הראשונים בענין זה הוא לענין מה דס"ל דלר"י דאמר מין במינו לא בטיל שהוא דוקא בלח בלח ולא ביבש ביבש, דמבואר בתוס' יבמות ד' פ"ב שהטעם בזה כיון שמתערבים יחד היטב סברי כמה ראשונים והתוס' שם ביבמות דקמח בקמח כיון דאינם נותנים טעם זב"ז חשוב כיבש ביבש, והתוס' בזבחים ד' ע"ג ובמנחות ד' כ"ב כתבו דחשוב כלח בלח, וכן כתב הרשב"א בפ' גיה"נ הביא הש"ך ביו"ד סי' ק"ט סק"ג שלדעת האחרונים לענין הדין שביבש ביבש מין במינו סגי ברוב ובלח בעינן ס' תלוי ג"כ במחלוקת זו, ולפי"ז יש מקום קצת לומר דגם אפר באפר הוי כקמח בקמח, וכן כתב המג"א באו"ח סי' תצ"ח סקכ"ח לענין אפר מוקצה דהוי כלח בלח וצריך ס', אבל מלבד שדברי המג"א הם תמוהים מצד אחר כמו שתמה עלי' הפמ"ג בפתיחתו לה' תערובות והגרע"א בחי' שם דענין זה של דין ס' שייך באיסור דשייך בו נתינת טעם, אבל באיסור מוקצה לעולם בטל ברוב, לפימש"כ לבאר ההבדל בין לח ליבש משום דבלח חשוב הכל כגוף אחד משום דהוי חיבור, לפי"ז בענין זה קמח בקמח ואפר באפר בודאי לא הוי כלח בלח דהרי גם לענין טומאה לא הוו חיבור זל"ז, וכמו דתנן במשנה ב' פ"ב דאהלות דמלוא תרווד רקב שגבלו במים אינו חיבור לטומאה, ובלי גיבול מים פשיטא דאינו חיבור ולא שייך בו טומאת מגע כלל דאין נוגע וחוזר ונוגע, עי' בתויו"ט שם ובתוס' רע"א אות ג', וכיון דאינו כגוף אחד בדין זה הוי כיבש ביבש דאפשר שיהי' הדין על המיעוט אפר פרה שיטמא במשא כנושא ביחד ולא יהי' בזה שום נגוד מצד הרוב של אפר מקלה, ומשו"ה מדמה הש"ס לענין זה אפר פרה המעורב באפר מקלה ליבש ביבש, אח"כ התבוננתי שמפורש במשנה עדיות פ"ח מ"א העיד ר"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו שטמא את כולו, ואמרו במס' חגיגה ד' כ"ג שהוא מדרבנן ועי' ברע"ב שם שכ' שהם גופים מחולקים יעו"ש:

אמנם לכאורה קשים דברי הרמב"ם בה' פרה פט"ו ה"ד דכתב באופן אחר ממה דאיתא