שערי ישר חלק א רצט

להקשות ממשנה זו עפ"י מה שמפרש הגר"א דמיירי בטבול יום, ומביא פי' התוס' דנזיר דמפרשי שהטעם בסולדת לאחרי' הוא דבכה"ג הוי דבר עב וחשיב הכל כמחובר יעו"ש. אבל לא זכר מדברי הרמב"ם שהבאנו, וכן בפי' משנה דמכשירים מפרשים הרמב"ם הר"ש והרא"ש דמערה מכלי טהור לכלי טמא דלא כהגר"א. וע"כ נלענ"ד כמש"כ:

פרק כח במס' בכורות ד' כ"ג מסיק הש"ס בשם ר"י בר חנינא לענין תערובות אפר פרה באפר מקלה וכן נבילה בשחוטה דטהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא, ופירש"י משום דמ"מ נשא והסיט את הטומאה, ופריך הש"ס שם מבהמה גסה ששפעה חררת דם דתני ר' חייא שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ופירש"י דאוקימנא לעיל משום ביטול ברוב דם וגנונים שיוצאים עמה, ומסיק הש"ס בקשיא. והרמב"ם פסק באפר פרה ובנבילה כר"י ב"ח דמטמאים במשא ובבהמה ששפעה חררת דם פסק כר' חייא דאינה מטמאה גם במשא, וכתב הכ"מ בפ"א מה' אה"ט בשם הר"י קורקוס וז"ל דחררת דם שאני שבטל ביטול (גמור) כי נתערבה החררה בדם וגנונים ונמחית בהם והוי הכל כמו הדם ואין כאן עוד דבר שיטמא, אבל כאן (היינו בנבילה שבטלה בשחוטה) אין לומר כן דבאפי נפשה קאי אלא שאינה ניכרת. עכ"ל. ובמשנה למלך פ"א מה' מו"מ כתב שם לתרץ בזה מה דהוקשה לו בדברי המרדכי שר' משולם הקשה בש"ז של זב דמטמא במשא לפי שאי"א בלי צחצוחי זיבה וביבמה שרקקה דם דחליצתה כשירה לפי שאי"א בלא צחצוחי רוק, אמאי לא בטלי הצחצוחי זיבה ורוק ברוב, וקושיתו לענין ש"ז של זב תמוה, דהרי התם לענין טומאת משא קאי, ולענין טומאת משא לא מהני ביטול כמו דמפורש במס' בכורות הנ"ל, ומתרץ המל"מ די"ל דסובר כהר"י קורקוס דבתערובות לח בלח אינו מטמא אפילו במשא, אלא דקשה על הר"י קורקוס מסוגית הש"ס דבכורות הנ"ל דפריך מהך דחררת דם ומדמה הש"ס ענין זה לנבילה בשחוטה, וכן הקשה מאפר פרה דפסק הר"מ כסוגית הש"ס דמטמא במשא, ותלה במחלוקת הראשונים אם קמח בקמח חשיב כיבש ביבש או לא. יעו"ש. והנה לענ"ד מוכח להדיא מן התוספתא ומכמה סוגיות בש"ס והרמב"ם דבתערובות לח בלח בטל לגמרי אף מטומאת משא, דתניא בתוספתא פ"ה דטהרות בתערובות דם טמא בדם טהור דחכמים אומרים דבטל ברוב וכן רוק טמא ברוק טהור, וכן מי רגלים של זב במי רגלים של טהור וכן בחרסן של זב, והובא להלכה ברמב"ם פ"ב מה' מו"מ, וכן הוא במס' זבחים ד' ע"ט ע"ב לענין חרסן של זב דהובא שם הך ברייתא דתוספתא הנ"ל חרסן של זב פעם ראשון ושני טמא שלישי טהור משום ביטול ברוב כמו דמפרש שם בגמ' ופירש"י שם דלענין טומאת משא איירי לענין החרסן עצמו אם מטמא עוד שהוא טומאת משא. יעו"ש. הרי להדיא דמהני ביטול ברוב בלח בלח אפי' לטומאת משא, ועוד בהרבה מקומות בגמ' מוכח ענין זה כמו שיובא לקמן, ובטעמא דמילתא מ"ש תערובות לח מיבש נבאר בזה בס"ד עפ"י ביאור מקור הלכה שבגמ' הנ"ל:

דאמרינן שם במס' בכורות בהא דאמרינן התם דאם נתערב מעט מים טמאים ברוב ציר דציר לאו בר קבולי טומאה הוא ומיעוטא דמים בטלו להו ברובא אמר ר' ירמי' ל"ש אלא לטבול בהם פתו, אבל לקדירה לא, מצא מין את מינו וניעור אמר אביי וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה. א"ל ואת לא תיסברא והתנן סאה תרומה טמאה וכו' ואמר עולא מה טעם וכו' וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו וניעור, א"ל אם טומאה מעוררת טומאה טהרה מעוררת טומאה, איתיבה אפר פרה שנתערב באפר מקלה הולכים אחר הרוב לטמא ואי רובא אפר מקלה לא מטמא ואי אמרת טומאה כמאן דאיתא דמי נהי דבמגע לא מטמא ליטמא במשא, הא איתמר עלה אמר ר' יוחנן בר"ח טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא, ואח"כ מתיב אביי מנבילה שנתערב בשחוטה ומייתי ריב"ח דאמר גם שם דמטמא במשא ואח"כ פריך מחררת דם דתני ר' חייא דלא מטמא לא במגע ולא במשא. ועלה בקשיא, זהו תו"ד הש"ס, וכתבו שם בתוס' ד"ה ואי אמרת טומאה כמאן דאיתא וז"ל, מתוך פי' הקונטרס משמע שבא לדקדק דאין טומאה מעוררת טומאה מדחשבינן טומאה כמאן דליתא וזה אינה סוגית הש"ס שיבא אביי להקשות על עצמו, שהוא עצמו פירש דטומאה מעוררת טומאה, ועוד דתיקשי לי' אמתני', אלא אפילו לא חשיבא טומאה כמאן דאיתא מ"מ בדין הוא על טומאה שמעוררת טומאה, עכ"ל. והנה לא נתבאר בדבריהם חילוק מורגש לטהרה מעוררת טומאה לטומאה מעוררת טומאה לענין זה שיהא מוכרח דטומאה כמאן דאיתא, ונראה לענ"ד דהענין בזה הוא מה דשקיל וטרי בגמ' אי אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי הוא דיש מקום לדון ולומר דטומאה המתבטלת פרחה הטומאה לגמרי ולא תחזור עוד, וע"ז א"ל ואת לא תיסברא דטומאה אינה מתבטלת לגמרי ומוכיח מן המשנה דתרומות דאין פורחת לגמרי, אלא הרי זה כשאר ענינים שמתבטלים ברוב שחוזרים וניעורים אם יהי' ענין המעורב לסלק את דין הביטול, ודחי אביי אם טומאה מעוררת טומאה, טהרה מעוררת טומאה, היינו דהכלל בזה שאמרינן חוזר וניעור, הוא כמש"כ הרא"ש פגיה"נ דכשמתרבה האיסור עד שיהי' בהצטרפות רוב נגד ההיתר, הרי זה כאילו הוכר האיסור דלכו"ע שב האיסור למקומו כבראשונה, וכמו שנתבאר ענין זה באורך לעיל בפ"ז, וכ"כ בטמא שנתערב ברוב טהור כנבילה בשחוטה שאם תוכר הנבילה ודאי תחזור לטומאתה, כ"כ אם יתרבה שיעור נבילה עד שיהי' רוב נגד השחוטה, כ"כ תחזור הטומאה לדינה, וזה ענין מה שאמר טומאה מעוררת טומאה, ובנידון של הש"ס במים טמאים מועטים שנתערב בציר שאינו מקבל