שערי ישר חלק א רפה

אלא מינה משום דחוששים לזרע האב ולא אמרינן דלישרי משום זוז"ג, שבתוס' חולין ד' נ"ח עמדו בזה וכתבו וזו"ז גורם לא מהני רק היכא דהאחד איסור והשני היתר, אבל הכא דהאי לחודי' שרי והאי לחודי' שרי לא שייך זו"ז גורם, ולדברי הר"ן דזו"ז גורם מדין ביטול הוא הרי מצינו דין ביטול גם בהיתר בתוך היתר כמו צמר רחלים בצמר גמלים ונשאר בצע"ג, ולא הבנתי כונתו בקושיתו דבצמר גמלים וצמר רחלים איכא רוב מן הגמלים אבל כאן דהוי שוה בשוה האם נימא דשניהם מבטלים זא"ז, ובכונת דברי התוס' י"ל דאם הדין דחצי גורם אינו פועל לאסור כ"כ בנולד מסוס וחמור לא יהי' בהנולד שום איסור דחצי גורם אינו אוסר כלום, ויהי' מותר לחברו עם סוס ועם חמור, ומסקו דאינו כן דלענין שם המין לא אמרינן דחצי גורם אינו פועל כלום אלא עושהו למין מעורב מסוס ומחמור, ולשיטת הר"ן לפי מש"כ בביאור דברי' מיושב היטב דרק כשאחד איסור והשני היתר חשיב האיסור כמיעוט לגבי ההיתר, משום דגורם הוא בכח ולא נשלם איסורו, ובהיתר ליכא חסרון, אבל בכה"ג הרי שני הגורמים שווים וחד ליכא ביטול ושניהם קימים וזה נכון ופשוט:

ובכ"ז נראה לי דגם לשיטת הר"ן אין דין זוז"ג משום ביטול ברוב ממש בכל הפרטים, דהנה בביטול ברוב איכא למ"ד דבעינן ידיעה והרבה מן האחרונים נקטו כן להלכה - כמו שנתבאר ענין זה בדברינו לעיל - ולענין זוז"ג לא שמענו שיהי' חילוק בין נודע או לא דאם צריך ידיעה הי' צריך שיודע הענין בשעת התחלת פעולות הגורמים ואם לא נודע התערובות עד אחר שנגרם ונולד הנגרם בעולם אז לא מהני היתירא דזוז"ג, וזה לא משמע מסתימת הש"ס, אכן לפי"מ שרצינו לחלק לעיל בפ' י"ב בין תערובות יבש ללח יעו"ש, כ"כ הכא א"צ ידיעה, אבל אם נאמר דגם בלח בלח בעינן ידיעה, מוכרח הדין דזו"ז גורם אינו משום דין ביטול ברוב, ובאמת בר"ן כתב רק דהוי כאילו נתבטל, וגם עיקר הדבר כתב לתרץ דברי רש"י כמו דמסיק שכתב רק על דרך רש"י ז"ל, ובאמת רש"י שם במס' סוטה בפ' משוח מלחמה לענין ילדה שסבכה בילדה הנטועה לקורות ולסייג, דמחלק הש"ס משום דאי אימליך לאכילה כתב רש"י שם, כיון שהילדה שמרכיב בה הוא מרכיב לאכילה היא חייבת בערלה דכיון שהעיקר עצמו אם הי' נמלך לאכילה הי' מהני מחשבתו יעו"ש. ומשמע דאין הטעם משום ביטול כמש"כ הר"ן. ועוד דלהר"ן כל הפירות חייבים כערלה דגורם היתר בטל לגבי איסור, ולפי מה שכ' רש"י רק פירות הילדה הם ערלה. וגם מה שהוכיח בס' אבני מלואים מדברי הב"י שתירץ על הרמב"ם דבנדרים זו"ז גורם אסור משום דיש לו מתירים אין ראי' כ"כ, דאפשר לומר דבכה"ג אסור כמו דלא מהני ביטול מה"ט, וכפי פשטות הש"ס בפסחים ד' כ"ז דמחלק שם בין ערלה לעצי הקדש, דבערלה שבטלה במאתים מותר זוז"ג ובעצי הקדש דלעולם אסור גם זוז"ג אסור. יעו"ש:

עוד קשה לי בהא דאיתא במס' גיטין ד' כ"ב אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל טבל וחולין מעורבים זב"ז, משום דנתערבו היניקות זב"ז. יעו"ש ובמס' ב"ב ד' כ"ו, ואמאי לא נימא דיהי' כל הפירות מותרים בלי מעשר משום דזו"ז גורם כמו בילדה וזקנה לענין ערלה, ואם נאמר דבדבר שיל"מ זוז"ג אסור י"ל דמשו"ה בעי עשורי שם משום דטבל וחולין שנתערבו לא בטיל ברוב מדין דשיל"מ אבל לשיטת תוס' דלא סברי כהר"ן קשה, אם לא דנאמר דכללא הוא דכל היכא דהחמירו לענין ביטול, כ"כ החמירו לענין זוז"ג אף דלא שייכי זב"ז, וכפשטות דברי הש"ס בפסחים שם:

עוד נ"ל דאפשר לומר דשאני ענין חיוב מעשר משאר ענינים, דהנה דין טבל בעיקרו הוא משום דרחמנא זכתה חלק בתבואה לשבט, ומחמת זה כ"ז שלא הופרש חלק השבט לעצמו אסרה תורה את כל התבואה, וגם לכהן אסור, וגם בספק דאי"צ ליתן לכהן לא נפקע חלק השבט מחמת דין המע"ה, והוא בכלל מה שאמרו במס' ב"מ בסוגיא דתקפו כהן דקדושה הבאה מאלי' שאני, - ובשער ה' פ"ו ופ"ח נבאר ענין זה בס"ד - והנה לענין זכות ממון כששנים גורמים לבוא בעולם דבר נולד הלא יהי' הדבר קנוי לשניהם ולא יהי' הפקר, דל"ד משפט סבת הקנינים לסבות איסור והיתר, והנה מה שקרקע ארץ ישראל גורמת לצמיחת התבואה זכתה תורה לשבט הלוי והכהנים שיה' להם חלק משותף וזה ענין משפטי ולא דין איסור והיתר, ובכה"ג גם אם יהי' ענין זו"ז גורם לא יוגרע דין המשפטי ואז ממילא יהי' גם דין איסור טבל, ומשו"ה באילן שמקצתו בארץ ומקצתו בחו"ל שכל פרי מתילד ע"י שני הגורמים איכא חיוב מעשר, וכן נלענ"ד מוכח ענין זה לחלק בין דין שמים לדין משפטי, מהא דאיתא בירושלמי פ"ק דשביעית בנוטע בתוך שלו והבריך בשל אחרים דאינו מביא בכורים משום דבעינן שיהי' כל הגידולים מאדמתך, ותני אם הבריך ברשות מביא וקורא, ופליגי אמוראי אם סגי שנתן לו רשות לשעה, ומפרש שם בירושלמי דלמ"ד דסגי רשות לשעה משום דסובר דהא דאינו מביא בהבריך בשל אחרים הוא משום גזילה וכיון שנתן רשות אפילו לשעה ליכא דין גזילה, וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' ביכורים, ובקונה אילן אחד בתוך שדה חבירו אינו מביא משום דאין לו קנין הגוף רק לשעה, וההבדל בזה דעיקר היניקה צריכה להיות מהקרקע שקנוי' לו לעולם, ובמבריך, עיקר היניקה הלא היא מקרקע שלו וחשוב פרי אדמתך, וכמש"כ הראב"ד שם לחלק בין מבריך לקונה אילן אחד, וז"ל ולמבריך ברשות אינו דומה כלל שהמבריך עיקרו ברשות עצמו ויניקת ההברכה מעוטה היא וכיון שהיא ברשות אינה אוסרת. עכ"ל ובפשטות נראה דענין הגזילה בזה משום דיש לחבירו חלק גם בהפירות כיון שיונק האילן קצת משדה חבירו, וכן מוכח מדברי ר"ח הובא בתוס' ב"ב ד' כ"ו ע"ב ד"ה גזלן הוא ואין מביאים ממנו ביכורים וז"ל פיר"ח משום דאין מביאים גזל ע"ג המזבח שנאמר