שערי ישר חלק א רפא

מודה בהא דלא אמרו אלא בטריפה לפי שאין סימני העובר נחשבים שחוטים כלל כיון שנמצאת האם טריפה, אבל כאן הרי חצים נחשבים שחוטים לגמרי, וא"כ איך תהא הבהמה ניתרת בסימנים שאנו רואים כאילו נשחטו כבר, ותדע דגבי עובר שהוציא ידו בריש פירקין וכו' משמע דאבר היוצא אין לו תקנה אפילו בשחיטת הבן פקועה דכיון שהועילה לו שחיטת אמו להתיר את כולו חוץ מאותו אבר היוצא, שוב אין סימנים ראוים להתיר את האבר היוצא דכשחוטים ועומדים הם נחשבים, ולפי דברי רבינו שלמה ז"ל אתיא ההיא סוגיא דלא כמאן דאמר ד' סימנים אכשר בי' רחמנא. עכ"ל. וכן הקשה הר"ן על דברי רש"י בקצרה, דרק היכא שאמה טריפה שלא הועיל סימני האם רק לטהרה מידי נבילה אית לה סימנים בידה, אבל כל שהועילו סימני אמו להתירו באכילה סימני עצמו כשחוטים הם. עכ"ל:

ולישב קצת שיטת רש"י ז"ל נלענ"ד דהוא מפרש דלמאן דסובר ד' סימנים אכשר בי' רחמנא לא שייך כלל לומר ענין זה של שהי', ואשר לשיטתו בלאו האי כללא דשהי' ליכא למימר דולד אין לו תקנה, היינו דבהא תלוי ענין זה דלמאן דל"ס ד' סימנים אכשר בי' רחמנא, מפרש דבן פקועה חשוב כאילו נשחטו סימנים דידי', שע"י שחיטת האם חשבה רחמנא כאילו סימנים דידי' כבר שחוטים, ומשו"ה לדידי' אם היתה האם טריפה, ג"כ לא תועיל אח"כ שחיטת סימנים דידי' שהרי כבר שחוטים ועומדים הם, אף שלא הועילה שחיטתה להתיר באכילה, מ"מ כיון שחשבינן כאילו כבר נשחטו אין בהם עוד שום שחיטה אחרת, ורק למ"ד ד' סימנים אכשר בי' רחמנא, נקטינן שסימנים דידי' עדיין חיים וקימים, אלא שהבן פקועה ניתר ע"י סימנים של האם וממילא לא שייך בהם עוד שחיטה אחרת, דשחיטת סימנים לא מהני רק אם הם מתירים את עצמם אבל אם הם מותרים כבר אין שחיטתם מתרת לאחרים, ומשו"ה בבן פקועה שיצא ממנו אבר לחוץ שהדין שכל הולד מותר באכילה בפועל ממש, ורק צריך לחתוך את האבר, כמפורש בגמ' ד' ס דלפי"ז הסימנים עצמם מותרים בלא שחיטה ומשו"ה אין שחיטתם מועלת להתיר את האבר היוצא, וכשהאם טריפה שכל הולד אסור באכילה, אז מהני שחיטת עצמו כיון דסימנים דידי' חיים וקימים ומתירים את עצמם ואת כל הגוף, ולפי"ז בבן פקועה שבא על בהמה דעלמא שהולד נוצר משני מינים אלו, אמר רב משרשיא שהולד אין לו תקנה וכתב רש"י דזה דוקא אליבא דמ"ד דסובר דבן פקועה חשבה תורה כאילו סימנים דידי' כבר נשחטו, ומשו"ה כשאנו דנים על הולד הזה, ראוי לנו לחשוב כאילו חצים שחוטים וחצים אינם שחוטים, ומפרש רש"י דהוי כעין שהי' דאם לא אסרה תורה שהי' בשחיטה הי' מועיל הכא שחיטת הולד, דהולד הזה משעה שנולד נולדה שחיטת חציו עמו שסימני' חצים כשחוטים, ולענין זה לא שייך לדון אם סימן א' שחוט או כל הסימנים חצים שחוטים, דעכ"פ מחצית השחיטה כבר עשוי' משעה שנולד, ואם הי' מהני שחיטה לחצאים בהפסקת זמן, הי' מועיל הכא ג"כ ע"י שחיטת הולד לגמור מחצית השחיטה האחרונה, ורק כיון ששהי' פוסלת משו"ה לא מהני שחיטת הולד, אבל למ"ד ד' סימנים אכשר בי' רחמנא, דבן פקועה עצמו סימני' חיים וקיימים אלא דמותר בלי שחיטה ע"י שניתר בסימני האם, ומשו"ה היכא שהאם טריפה הוא ניתר בשחיטת סימנים דידי', כ"כ הכא בבן פקועה שבא על בהמה דעלמא אף שלא הי' בו באב תורת שחיטה משום דמותר בלי שחיטת עצמו דכבר הותר ע"י הסימנים של אמו, אבל הולד הנולד חציו ממנו וחציו מבהמה דעלמא, כיון שסימני' כולם חיים וקימים, והוא אסור בלי שחיטה שפיר מועיל לו שחיטת עצמו, דאף שאם כולו הי' מותר ליכא תורת שחיטה, וי"ל דגם אם חציו מותר ליכא רק חצי היתר שחיטה, אבל ענין זה שאני מחצי שחוט, דחצי שחוט חשבינן כאילו ניטל חצי חיותו, וחצי היתר תלוי בחקירת הש"ס במס' נדרים ד' ס"ח בהפרת בעל אי מיגז גאיז או מיקלש קליש, היינו אם חצי פועל על מחצית גוף הדבר היתר שלם, או חצי היתר מקליש את האיסור שהוא חצי האיסור ולא חצי הגוף יעו"ש. וכן מצינו בגמ' חקירה כזאת בזבחים ד' ק"י ע"א לענין קומץ בלי לבונה אי מתיר חצי שיריים או מקליש האיסור, ולרבנן דאין מפגלים בחצי מתיר לא מהני חצי מתיר כלום, יעו"ש. ונראה פשוט דלאו כל הענינים שווים הם, והכא סובר רש"י שהולד הנולד מבן פקועה ובהמה דעלמא אין מחציתו ניתר לומר שרק חצי הגוף אסור וחציו השני מותר לגמרי ורק או מיקלש קליש או שלא הותר כלל, ועכ"פ כולו צריך היתר שחיטה ושפיר מועיל בכה"ג שחיטת סימנים דידי', ושהי' אינה שיכת בזה אף אם נימא מיקלש קליש דרק בהתחלת שחיטה נגמרה אם יש הפסק בינתיים הוא שהי', אבל בהתחלת היתר בלי שחיטה לא שייך שהי' אם יוגמר ההיתר אח"כ ע"י שחיטה, ומשו"ה כתב דרב משרשיא סובר דלא כמ"ד ד' סימנים אכשר בי' רחמנא. כנלענ"ד לישב דברי רש"י ז"ל מכל מה שהקשו עלי':

ובפמ"ג בפתיחה לה' תערובות ח"ג פ"ב כתב בענין זה וז"ל ודע בהמה הנולדה מפקועה ובהמה דעלמא לרב משרשיא והכי הילכתא יש לעיין אם חתך מבהמה זו אבר שלם בחיי' אי הוי ברי' משום אבר מן החי, י"ל דספק אי חוששים לזרע האב וספק ברי' להקל כמבואר בסי' ק"א, ואם נהפוך הוא מיבעיא לי אי חשיב ברי' או כיון דמקצת כשחוט דמי, ונהי דהא פשיטא לי אם נתערב זית זה עם זית היתר לא הוי רוב היתר דמ"מ כל הזית אסור משום שאין לו שחיטה ולא מקצת היתר, מ"מ כל האבר אין לו דין אבר מן החי אלא מקצת ממנו ותו לא הוי ברי' והבן וצ"ע. עכ"ל. ודברי' באו סתומים מ"ש דין אמה"ח מדין איסור, ועפ"י מש"כ יש להבין הענין בדרך זה דאף שאנו חושבים כל הבהמה כחצי' שחוטה כאילו ניטל חיותה מחצי גופה אבל לענין היתר אכילה לא הותרה כלום דמה שנוטל חצי חיותה אינו מתירה עד שינטל כל חיותה,