שערי ישר חלק א רעח

בגמ' דילפינן דנבילה מותר בהנאה מהכתוב לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי:

והנה לכאורה יש להוכיח מדברי תוס' פסחים בפ"ק ד' ה' ד"ה כל מלאכה לא תעשו דמותר להשתמש באיסורי הנאה אם התועלת הבאה לאח"ז היא דבר המותר, דאיתא שם בברייתא ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכו' ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכתבו בתוס' שם וז"ל אע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כדאמר פ' כל שעה גבי ערלה בישלה ע"ג גחלים דברי הכל הפת מותר וה"ה חמץ והא דתנן בפ' כל שעה לא יסיק בו תנור וכיריים היינו מדרבנן, אור"י דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפילו אינו צריך לגחלתו, אי נמי כיון דמתחילה ההבערה אינו יכול להנות ממנו אע"ג שיהא לו הנאה ממנו אח"כ אסור כמו נדרים ונדבות שאינם קרבים ביו"ט למ"ד (ביצה ד' י"ט) אעפ"י שיש בהם מאכל הדיוט לבסוף עכ"ל. הרי להדיא כתבו דמה"ת מותר להסיק בחמץ כדי להנות מאפרו וחום החמץ, אבל באמת י"ל דאין ראי' מזה דכבר נתבאר לעיל דרק היכא דמכון להשתמש לתועלת איכא איסור, והכא דבע"כ צריך לכון בשעת שריפה למצות תשביתו והוי כמו בלי כונה, ואף דאיכא פסיק רישא ולשיטת תוס' בפ' כל שעה היכא דאיכא פ"ר אסור, נלענ"ד דזה דוקא בדבר הרשות אבל אם מצוה לעשות המעשים משום חובת מצוה מותר גם היכא דאיכא פ"ר שיהי' לו הנאה, ומשו"ה מותר בכל דוכתא במצוה משום מצוות לאו ליהנות ניתנו, ורק היכא דאיכא הנאת הגוף ממש, דשם אסור גם בלי כונה, כמתעסק בחלבים ועריות, וביותר לפי מש"כ לעיל דטעמא דמילתא באיסור פ"ר הוא דעי"ז נקרא שם המעשה מעשה איסור, ובכה"ג דשם המעשה בע"כ נקרא על שם המצוה לא יועיל בזה מה דפ"ר לשנות את שם המעשה ממעשה מצוה על שם רשות, וכן מוכח מדברי התוס' דמסקו דהבערה זו אסורה משום דמתחילה בע"כ כונתו לא משום אוכל נפש, ומדמו זה לנדרים ונדבות דעיקר הכונה למצוה ומשו"ה לא חשוב מלאכת אוכל נפש. אבל מדברי התוס' בפסחים פ"ב ד' כ"ב ע"ב ד"ה מנין שלא יצבע בו, מוכח להדיא דאם אין שבח עצים בפת ואין שבח סמנים ע"ג הצמר הי' ראוי להיות מותר מה"ת להסיק בקליפי ערלה כדי לאפות פת ולצבוע בו בגד יעו"ש, וכן מוכח להדיא מדברי הר"ן במס' ע"ז פ' כל הצלמים ד' שנ"א ע"ב וז"ל והקשה הרמב"ן ז"ל מאי פרכינן וסבר ר' יוסי זה וזה גורם אסור דלימא לי' לעולם אימא לך דסבר ר"י זוז"ג מותר בדיעבד ומיהו לכתחילה אסור דהא איהו גופי' דס"ל שאם נטע והרכיב מותר אמר דלכתחילה אין נוטעים אגוז של ערלה, ולאו קושיא היא דכי אמרינן לכתחילה ה"מ בנוטע בידים שהוא כמבטל איסור לכתחילה, אבל כגון ירקות דמתני' דהנאה ממילא אתיא לא דמי למבטל איסור כלל, ואם איתא דס"ל לר"י זוז"ג מותר אפילו לכתחילה הוי לי' למישרי עכ"ל. הרי מפורש כתב דמן הדין הי' מותר גם לנטוע את האגוז אם הי' סובר זוז"ג מותר אלא דהוי כמבטל איסור, ע"כ הדבר הזה צריך תלמוד, ונראה דכל היכא דבשעה שתכלית התועלת נצמח אז ליכא שום שארית מן האיסור או דבר הבא בגרמת איסור, מותר לכתחילה מה"ת לעשות תחבולה בגוף האיסור לכלותו בכדי להנות אח"כ, ומשו"ה אם זוז"ג מותר דחשבינן שאח"כ ליכא שום שארית מן האיסור ולא דבר הנגרם ממנו, מותר לנטוע אגוז של ערלה שיצמח ממנו פירות, וכן לצבוע הי' מותר לולא שאסרה תורה הנאה הנראית לעינים, והתוס' שכתבו דאסור לנטוע סברי כהרמב"ן דאסור מה"ת לעשות זה וזה גורם דהוי מתהנה מאיסורי הנאה, אף דזוז"ג מותר לא חשבינן דליתא שום תועלת לדבר הנגרם מדבר האסור, אלא דבדיעבד מותר, אבל בצביעה אם חזותא לאו מילתא וליתא שום שבח בעין אף ע"י גרמת הערלה הי' מותר לצבוע אי לאו דאסרה תורה בקרא יתירא, ומה שמעולה הצמר בדמים הוא גרמא דגרמא, ומזה תשובה למש"כ בספרי האחרונים דלבטל איסורי הנאה ברוב היתר יהי' איסור תורה משום דזה גופא הוי מתהנה מאיסורי הנאה מה שיתהוה היתר, עי' בס' דרכי תשובה סי' צ"ט, ומדברי הראשונים שהבאנו מוכח להדיא דלא כדבריהם, דבכה"ג ודאי בשעה שבאה התועלת הכל מותר, וכן נראה לענ"ד להוכיח ממס' בכורות ד' י"ב ע"ב דבספק פטר חמור פודה מספק כדי לאפקועי איסורו משמע דמשום מצות פדי' א"צ לפדות מספק כיון שאינו נותנו לכהן ליכא מצוה, ולר"ש דס"ל דמותר בהנאה מחיים ליכא דין פדי' בספק, יעו"ש, ואם נאמר דאסור להשתמש באיסורי הנאה לעשות תחבולה שיותר האיסור, א"כ איך מותר לפדות ספ"ח כדי להתירו ולהנות ממנו, אלא כיון דתכלית הנאה תהי' בשעה שיותר האיסור מותר, וכן מוכח מסוגית הש"ס בנדרים ד' ל"ד באוסר ככרי עליך ונתנו במתנה ומוכח מהר"ן שם דאם מותר בדיעבד מותר גם לכתחילה. יעו"ש, והיינו משום דבשעת התועלת שיזכה בהככר כבר יהי' דבר המותר, אבל הוכחת התוס' במקומה עומדת, דלפי"ז יש דמים לפירות ערלה וכלאי הכרם, דמה"ת מותר לזריעה ונטיעה לפי"מ דפסק הרמב"ם ורש"י דקרקע והזריעה חשובים זו"ז גורם, ויהי' נפ"מ לקידושי אשה, אם חד דרבנן או תרי דרבנן. וצע"ג:

ובעיקר הענין אם באיסורי הנאה אסור מה"ת כל דבר שהושבח בגרמתם או הוא איסור דרבנן, לא נתבאר בהדיא בדברי הראשונים ז"ל, ובס' אבני מלואים ח"ב בח' התשובות סי' ו' כתב בשם הר"ן דדין גורם הוא מדרבנן והוא ממש"כ הר"ן בפ' כל הצלמים לענין פדיון בהולכה הנאה לים המלח וז"ל אעפ"י שרבינו שמואל רומרגי ז"ל חולק ואומר דה"ה לשאר איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם לר"א נמי יוליך הנאה לים המלח וכו', לא נתחוורו לי דברי' מפני שיש להשיב ולומר דודאי ר"א לא שרי הכי, אלא במה שאין גופו אסור