שערי ישר חלק א רעז

חפצא, יעו"ש, דלכאורה אינו מובן מה נפ"מ בדין עשה דוחה ל"ת בין איסור חפצא לאיסור גברא, ועפ"י מש"כ י"ל, דע"כ לא אמרה תורה עשה דוחה ל"ת הוא רק היכא דכונת התורה להרחיק את האדם מן העבירה אבל היכא דכונת התורה שהחפץ לא יתחלל, לא מהני מצוה דגברא לענין עבירת חלול החפץ, וכמו דלא מצינו דין עשה דוחה ל"ת של גזילה משום דהתם כונת התורה שלא יהי' הנגזל עשוק וכדומה, ובזה יתישבו הקושיות שהקשו בס' שאגת ארי' בה' חו"מ בהא דאין יוצאים במצה של טבל, יעו"ש, דלפי מש"כ ניחא דאיסור טבל הוא ג"כ איסור חפצא משום קדושת החפץ. ואכמ"ל. ועפי"ז י"ל דאף דבכל איסור הנאה ליכא איסור רק ע"י השתמשות של הנאסר בעצמו, אבל באיסור קונם אם השתמש המדיר או אדם אחר לטובת המודר איכא איסור על האדם שעשה שמוש זה שנתחלל ע"י קדושת החפץ שנשתמש לדבר חול נגד קדושת החפץ, ובזה מתפרשים הרבה מקומות במס' נדרים דמוכח דכל שמוש שנעשה שיהנה המודר מדבר האסור בקודם, או מאדם שנאסר בקונם, דאסור לעשות כן, ואינו מבואר על מי חל איסור זה, ולדברינו הוא מבואר דאיסור זה הוא על כל אדם, והרי זה דומה למי שיאכיל תרומה לבהמת ישראל או לבהמת נכרים דהמאכיל עבר באיסור תורה, דכשאסרה תורה באכילת תרומה לכל דבר שאינו קנין כספו של כהן הזהירה תורה לכל מי שבידו ענין זה. כ"כ באיסור קונם, וענין זה אינו שייך למחלוקת הרמב"ם ושאר הראשונים אם המדיר עובר בבל יחל או המודר, דאיסור זה שכתבנו אינו מפורש בתורה בלשון לאו או עשה, דהלאו והעשה ודאי דלא חל על שאר בני אדם, ואין סתירה לדברינו מדברי הר"ן ד' ל"ז ע"א שכתב שם בזה"ל בקטן דהוי האי מודר קטן דאע"ג דקטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווים להפרישו, אפי"ה לא ספינן לי' בידים וכשמלמדו הרי הוא מהנהו. עכ"ל. דמשמע דבלא"ה ליכא איסור על המדיר, די"ל דלקושטא דמילתא כתב כן דשם גם מחמת איסור גברא ג"כ אסור דהקטן הולך ולומד בכונה להתלמד מן המדיר, ובכה"ג גם בכל איסורים אסור, אבל לפי"ז קשה דא"כ הי' שייך לעשות איסור קונם על בהמה ולא שמענו דבר זה, אלא די"ל דאיסור זה של קונם אף דהוא איסור חפצא אינו חל בלי גברא שיהי' חל עלי' איסור זה, והגברא הוא על מי שנאסר הנאת החפצא ומשו"ה על בהמה ליכא קונם, ורק בקטן מהני כמש"כ הר"ן ובשוקל את שקלו ופורע חובו, י"ל דהאיסור הוא על המודר, ואף דאינו עושה שום מעשה אבל כיון שנעשה שמוש לטובתו אז הנאה הבאה לנאסר הוי הנאה אסורה מחמת שבאה ע"י שמוש, ובכה"ג גם בכל האיסורים אסור וכשפורע חובו הוא מהנהו וכמאכילו דבר אסור ודין זה יהי' בכל איסורי הנאה:

ומעתה נתבאר לנו ענין זה של גורם מה דאסור לאכול הירקות שגדלו תחת צל האשרה בימות החמה, ובגד שנארג ע"י כרכור של ע"ז, דבהכרח אי אפשר לפרש דבשעה שנהנה מן הירקות הוא נהנה מן האשרה, או בשעה שנהנה מן הבגד הוא נהנה מן הכרכור דאי משום זה לשיטת הר"ן דבאיסור הנאה מותר כשאינו מכון אף היכא דהוי פ"ר, הלא הכא ודאי אינו מכון בשעת הנאתו רק להנות מן הבגד והירקות ואינו מכון כלל להנות מן האשירה והכרכור, אלא ודאי שהבגד והירקות עצמם נתפסו באיסור הנאה מפני השבח שבהם שבא בגרמת איסור הנאה של האשרה והכרכור, היינו דאף דליכא בירקות שום שבח מן הצל, אבל כיון דבלא האשרה הי' נפסדים מחמת החמה גם זה חשוב שבח, וכמו באנסו בית המלך גורנו דנתפסים נכסי הישראל דנשתרש לי' ע"י המתנות כהונה בדין מתנות כהונה וחשבינן כאילו יש תחת ידו עכשי' נכסים השייכים לשבט הכהנים, כ"כ הכא נתפסים הנגרמים בדין איסור שיהי' על הגורמים, וכ"ז היא רק היכא דנוכל לומר שהדבר הנגרם הושבח בגרמת האיסור או ניצול מהפסד בגרמת האיסור, אבל בגד שצבעו בקליפי ערלה אם נאמר אין שבח סמנים ע"ג הצמר כלומר דלא הושבח גוף הצמר כלל משום דחזותא לאו מילתא היא אין כאן שום שבח ע"י האיסור אף שהושבח בשויו שמעולה הצמר בדמים הוא רק הנאה אצל בעל הצמר ולא שום שבח בצמר עצמו, ומשו"ה הביא בש"ס ב"ק ד' ק"א להוכיח מדין בגד שצבעו בקליפי ערלה דתנן ידלק הבגד דיש שבח סמנים ע"ג הצמר, ודחי הש"ס דשם גזיה"כ לאסור הנאה הנראית לעינים. רק קשה קצת להבין מה דמוכיח שם בגמ' מהא דתניא מנין שלא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר, וילפינן זה מקרא דערלים לא יאכל, דבפשטות לא שייך ענין זה לאסור את הבגד, דלכתחילה לצבוע בקליפי ערלה את הבגד ודאי הנאה הוא מגוף הנאסר דמשתמש בקליפי ערלה בכדי להנות וזה ודאי אסור, אף בלי האי גזיה"כ, הנאה הנראית לעינים, אבל מ"מ י"ל דבדיעבד ונצבע הבגד אין איסור להנות מן הבגד, וכן כתבו רש"י ותוס' בע"ז ד' מ"ח ע"ב בהא דתניא ר"י אומר דאין נוטעים אגוז של ערלה, אף שאם נטעו מותר מחמת זה וזה גורם מ"מ לכתחילה אסור לנוטעו משום דקא מתהני מיני' שחוזר ונעשה אילן כן פירש"י, ובתוס' שם כתבו להוכיח דלכו"ע לכתחילה אסור דאל"כ אמאי ערלה בשריפה ינטעו אותם ויהי' היוצא מהם זה וזה גורם יעו"ש. וא"כ למה לא נימא כ"כ לענין צביעה אף דחזותא לאו מילתא ובגד שנצבע בקליפי ערלה יהי' מותר, אבל לכתחילה לצבוע בקליפי ערלה הרי זה השתמשות להביא תועלת לעצמו שבח ממון, דהרי לתירוץ א' שבתוס' ב"ק ד' ק"א אף אם חזותא לאו מילתא איכא שבח ממון והי' ראוי להתחייב בעל הצמר לשלם כפי הנאתו אם הי' ע"י מעשי' או מעשה בהמתו, ומ"ש השתמשות צביעה ממכירה דמתהני מה שיקח דמים מהקונה, אף דלפי שיטת הר"ן ועוד ראשונים הדמים שנוטל אינם דמי איסורי הנאה ומ"מ לכתחילה אסור למכור מה"ת כמו דמפורש