שערי ישר חלק א רעד

דמפרש מה שאמרו במס' בכורות ד י"א ע"ב דפטר חמור אסור בין בהנאת גופו ובין בהנאת דמי' הוא כפשטן שאם מכרו דמי' אסורים, והראב"ד תמה עליו דרק בע"ז ושביעית תופסים דמיהם, וכן הקשו האחרונים עלי' מהא דמפורש במשנה סוף פ' האיש מקדש מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, עי' תשו' רע"א סי' ק"ס מש"כ בזה לתרץ דברי הרמב"ם ולא מצאתי דברים מתקבלים על הלב, ולפי מש"כ דברי הרמב"ם מתפרשים בפשטות עפ"י דברי הירושלמי הנ"ל, דלהכי אין דמי איסורי הנאה נתפסים באיסור משום שאינן דמיהן, דאין דמים לאיסורי הנאה, אבל פטר חמור אף דאסור בהנאה לפי"מ דקיי"ל כר"י מ"מ חשוב ממון, כדאיתא במס' בכורות שם בגונב פ"ח חייב כפל משום דיש לבעלים שווי ממון בו דיכול לפדותו בשה כל דהוא וירויח מה דביני ביני יעו"ש. והענין הוא דל"ד לכל איסורי הנאה דאין תקנה לאיסורו ואם ישרפנו יהי' גוף אחר כמש"כ הריטב"א סוף פ' האיש מקדש, אף שיהי' אפרן שוה פרוטה משו"ה פקע דין ממון מזה, אבל פ"ח דיש תקנה להביאו לידי היתר הנאה ע"י פדיון לא נפקע דין ממון ממנו כלל, כמו דחשבינן בהמה בחיי' למוכשרת לאכילה ע"י שחיטה, ואיכא בה דין ממון גם מצד השתמשות היתר אכילה, כ"כ פ"ח אף שעכשי' אסור בכל הנאותי'. עד שיפדהו, אבל דין ממון לא נפקע ממנו כיון שראוי בכל שעה להתירו בכל הנאותי', וכיון דהוי איסור הנאה דחשוב ממון כשמכרו הוו הדמים דמי איסורי הנאה ואסורים למחליף עצמו כמש"כ הר"ן שהבאנו דמה לי הן ומה לי דמיהן, ובדמים אלו יהי' איסור עולם דאין להם תקנה בפדיון, והא דהקשו האחרונים ממה דמפורש במשנה בקידושין מכרן וקידש בדמיהם מקודשת דקאי גם על פ"ח, נלענ"ד דלק"מ לפימש"כ דבמס' בכורות שם פריך ממשנה זו דהמקדש בפ"ח אינה מקודשת הא מני דאי ר' שמעון מותר בהנאה מחיים ולר' יהודא הא איתא מה דביני ביני, ומשני הש"ס דכר"ש אתיא לאחר עריפה, ולר' יהודא אתיא כמאן דס"ל דבעינן שישוה השה שקל והפ"ח אינו שוה אלא שקל וליכא דביני ביני יעו"ש. ולפי"ז מה דמסיק במשנה שם שאם מכרן וקידש בדמיהם מקודשת ניחא לכו"ע, דאם לאחר עריפה ודאי ניחא דאז הוא ככל איסורי הנאה דאין דמים לאיסורי הנאה, ואם מחיים וכר' יהודא וכשאינו שוה אלא שקל ופדיונו צריך שישוה שקל, א"כ הלוקח שקנאהו לא שוה מידי אצלו ואינו מתחייב כלום בעד הפ"ח, וכמו שהאשה אינה מתקדשת דלא נתן לה דמים כלום, כ"כ הלוקח אינו חייב כלום והדמים שנותן הוא מתנה או גזל ומשו"ה אינם נתפסים באיסור דאינם דמי הפ"ח, אחר זמן רב מצאתי ת"ל כמש"כ בס' שער המלך פ"ה מה' אישות, רק בדברינו ימצא המעיין טעם לשבח יותר, בעזה"י:

אמנם קשה לי מה שכתבו התוס' בכתובות פ' אלו נערות ד' ל"ג ע"ב ד"ה גנב שור הנסקל וטבחו משלם דו"ה, וז"ל תימה דתיקשי מהכא לריש לקיש דאמר בפ' מרובה כל היכא דליתא במכירה ליתא בטביחה והכא שור הנסקל ליתא במכירה, וי"ל דהתם קדשים חמירו דליתנהו כלל במכירה אבל שור הנסקל אם ימכרנו לנכרי אין תופס דמי', עכ"ל והנה בע"כ סברי דכשמוכר לנכרי הוי מכירה גמורה היינו שהדמים הם דמי שור הנסקל ולא מתנה וגזל, דאל"ה אין זה מכירה, ובעינן שיתקיים בזה מכירה ומתנה אין שמה מכירה וכיון שמוכרו לנכרי מחייב דמים למה לא יתפסו הדמים באיסור למחליף עצמו, ונלענ"ד דאפשר לומר דסברת התוס' היא דעד כאן לא מצינו דין איסור שנתפס על הדברים הנגרמים מחמת איסורי הנאה הוא דוקא אם שבח הנגרם הוא בגוף הדבר, כמו ירקות הגדלים תחת האשרה הצילה את הירקות מהפסד החמה, דבכה"ג חל דין איסור של האשרה גם על הירקות, שהויתן בעולם הוא ע"י גרמת האשרה, אבל בכה"ג שקיומם של הדמים אינו בסבת איסורי הנאה, אלא שבגרמתם נכנס הדבר ברשותו, ששבח זה הוא רק אצל הבעלים ע"י הכנסתם לרשותו, אבל בהדמים עצמם אין שום תוספת שבח בעצמותם ומשו"ה אין האיסור מתפשט לחול על הדמים שיאסרו אצל הבעלים, ובזה יהי' הבדל לשיטתם מדין משתרשי לי' לענין דיני ממונות מכמו לענין איסור, דבדיני ממונות כמו באנסו בית המלך את גורנו. עיקר הדין של מתנות כהונה הי' ששייכים לשבט הכהנים, ומשו"ה אם בסבתם נשאר תחת רשות הבעלים מנכסי' זוכים הכהנים בנכסי הבעלים אף שלא הושבחו הנכסים בעצמותם, אבל כיון שאצל הבעלים הוי שבח ומשו"ה שייך לומר דכ"כ יעשו הכהנים בעלים על שלו, כיון דלולא המתנות כהונה לא הי' הבעלים בעלים על שלהם, וכיון שהם גרמו לו להיות בעלים, כ"כ חל הדין שיהי' בעלים הכהנים על נכסים אלו, אבל דין איסור שהוא דין בחפץ עצמו כל חפץ שמתילד בסבת חפך האסור חל עלי' ג"כ דין האיסור, אבל שבח אצל הבעלים אינו שייך לדין החפץ, ורק בע"ז ושביעית גזיה"כ שיותפסו החליפין והדמים באיסור עצמי ויאסרו על כל העולם אף דאצלם ליכא שום משתרשי ע"י החליפין ובר"ן שהבאנו שכ' דבע"ז גזיה"כ הוא אף שאינן דמיהם קצר בדברי' דבאמת שם איכא חידוש יותר מה שנאסרים החליפים לכל העולם. ועוד יש לומר דיש חילוק בין איסור כללי לאיסור פרטי דכיון שבארנו דעיקר האיסור שאסור להנות מדבר הנגרם אינו משום דחשבינן בשעה שנהנה מדבר הנגרם כאילו נהנה דבר הגורם, אלא שמתפשט האיסור על הדבר הנגרם ונעשה חתיכה דאיסורא, לפי"ז י"ל דאם הושבח גוף הדבר בגורם של איסור אז חל על הנגרם איסור כללי, אבל אם הושבח לאיש פרטי כמו דמי שור הנסקל שהשבח הוא רק למוכר שנתרבה ממונו, דלכל אדם הדמים מותרים, לא חל שם לגבי איש זה ולא חל לחצאים, אבל עכ"פ הירושלמי דקידושין הנ"ל קשה לדבריהם, דלדבריהם שחל שם מכירה כשמוכר לנכרי הרי הדמים דמי איסורי הנאה, אמנם יש חלופי גירסאות בירושלמי