שערי ישר חלק א רעב

כמו דליכא איסור הנאה מדבר האסור בכה"ג, כ"כ ליכא תשלומים אם נהנה מחבירו בכה"ג, דבממון נקרא השתמשות אם נעשה ההשתמשות ע"י מעשי' או מעשה בהמתו, אבל בהנאה הבאה לו שלא ע"י מעשי' ומעשה בהמתו פטור, ובתוחב לו חבירו בתוך הבליעה דנהנה גופו חייב כמו לענין איסור כל היכא דהנאה היא ע"י פגישת גוף הנאסר בגופו אסור, כ"כ לענין תשלומים חשוב בכה"ג השתמשות גם בלי כונה, ויתבאר בזה שיטת התוס' דב"ק הנ"ל, ולפי"ז נלענ"ד דגם לענין תשלומים שכתבו תוס' דבנהנה גופו חייב גם אם נעשה שלא מדעתו ורצונו הוא דוקא הנאת הגוף כאכילה וכה"ג כמש"כ, אבל אם יהי' הנאת ריח או הנאת שחוק וכלי זמר יפטור אם נהנה שלא בכונה, ונבדלים דין תשלומים מדין איסור רק לענין זה נהנה וזה לא חסר דלא שייך ענין זה לדין איסור, דבדין תשלומים בעינן שיהי' השמוש נוגע גם לבעל הממון ואם לא חסר פטור אף שהשתמש בממונו כיון שלא נגע ולא פגע לבעל הממון מה שנעשה נגד רצונו, אבל בהקדש דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי וחשבינן לעולם כפגיעה לבעל הממון מה שנעשה נגד רצונו, ובהדיוט כשנעשה בשעה שלא ידע דליכא קפידת רצונו וגם לא נחסר כלום משו"ה פטור, והכלל בזה דדין תשלומים דומה ממש לדין איסור הנאה, דכמו באיסור הנאה היכא דיש להחשיב כממילא מתהני מותר כמבואר מכמה סוגיות דמס' נדרים, כ"כ לענין תשלומים היכא דאפשר לדון כממילא מיתהני פטור לשלם:

ומעתה יתבאר לנו גם דין משתרשי לי' שבזה ג"כ משתווים דיני ממונות לדיני איסור והיתר, היינו דכמו דמצינו בגמ' באנס בית המלך גורנו דחייב לעשר דחשבינן כאילו יש עכשי' ת"י ממתנות כהונה בעין כיון שבסבת המתנות כהונה נשאר ת"י מנכסי' מה שהי' ראוים להתחסר ממון מתפשט דין מתנות כהונה לחול על שאר נכסי' וזכה השבט חלק בנכסי' כמו שזוכים בכל מתנות כהונה כשהם בעין, דבלא"ה אי אפשר שם לחייב דמשום נהנה פטור משני טעמים חדא דהוי ממון שאין לו תובעים, וכמש"כ בקצוה"ח שהבאנו לעיל, ועוד דנעשה שלא ע"י מעשי' ומעשה בהמתו דפטור לשיטת תוס' דב"ק הנ"ל, אלא דבכה"ג חשבינן כאילו עכשי' הם בעין, ולפי"ז גם באיסור הנאה כ"כ אם ע"י דבר האסור בהנאה הושבח דבר אחר או ניצול חפץ אחר מהפסדו שלא ילך לאיבוד, או שהוכנס דבר אחר לרשותו מחמת דבר האסור כל כה"ג מתפשט דין איסור על הדבר הנגרם אם הוא דבר מיוחד או שחל על נכסי' בכלל, ונלענ"ד ברור דזוהי שיטת רש"י במס' חולין דאם מכר איסורי הנאה לנכרים שהדמים נתפסים באיסור למוכר עצמו, והיינו משום דמתפשט דין איסור על הדמים שהוכנסו לרשותו בסבת איסורי הנאה, וז"ל הר"ן בהלכותי' למס' ע"ז ריש פרק השוכר, גרסינן בירושלמי עלה דמתני' דתנן מכרן וקדש בדמיהם מקודשת רבי חגי בשם ר' זעירא בשאינן דמיהן כלומר לפיכך מקודשת לפי שאין ממון זה ממון של ערלה וכלאי הכרם שאילו הי' כן אף דמים הללו הי' אסורים למוכר דמ"מ מינייהו מתהנה שמכרן בדמים ומה לי הן, מה לי דמיהן, אלא משו"ה מקודשת לפי שאין ממון זה דמיהן של ערלה וכלאי הכרם, דכיון שהן איסורי הנאה אינן שווים ממון ומעות הללו מתנה הן בידו ולפיכך מותרים, דדוקא בע"ז הוא שחדש הכתוב שאעפ"י שאין לה דמים שיהי' חליפי' נתפסים באיסור שלה אבל בשאר איסורי הנאה לא ולפיכך מקודשת. ומן הירושלמי הזה שכתבנו נראה שאם עבר ומכר איסורי הנאה שדמיהם מותרים אף למוכר עצמו חוץ מע"ז ושביעית לפי שאינן דמי איסורי הנאה אלא מתנה או גזל בידו וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בפ"ק דחולין גבי חמצם של עוברי עבירה דלמוכר עצמו אסורים, וליתא וכדאמרן. עכ"ל הר"ן. ומפורש בדברי הר"ן מהירושלמי הנ"ל שאם הי' הדין באיסורי הנאה לזכות בדמים שקבל בעדם בתורת מכירה אז הי' הדמים נתפסים באיסור, אלא משום דאין איסורי הנאה מחייבים דמים למי שזכה בהם מיד הבעלים והדמים שנותן הם גזל או מתנה ומשו"ה אינם נתפסים באיסור, ורש"י סובר דבמוכרם לנכרי שאצלו הם דבר המותר ושוה ממון, אף דלמוכר עצמו אין שוה כלום מ"מ מישתרשי לי' אצל הקונה מדבר שהוא של המוכר דאיסורי הנאה חשובים של בעלים, וחייב הנכרי הקונה לשלם מדין משתרשי לי' ומשו"ה זוכה המוכר את הדמים מדין מכירה, ומשו"ה הדר הדין משתרשי לי' שיתפסו הדמים ג"כ באיסור הנאה אצל המוכר, ומה דקשה עלי' מהירושלמי הנ"ל, י"ל דרש"י יפרש דהירושלמי מיירי במכרן לישראל דאז כיון דגם להקונה אינם דמים דלא שוה כולם אז הדמים שנותן הוא מתנה או גזל, וכן נראה ממה שאמר או גזל היינו מחמת שנותן בטעות שהי' סובר דהוי דבר המותר וטעות זה שייך לגבי ישראל ולא לנכרי, והר"ן דסובר דגם במוכר לנכרי אין הדמים נתפסים באיסור שהדמים אינם דמי אס"ה, נלענ"ד דסובר דגם דין זה של משתרש הוא ג"כ דין ממון וכמו דליכא חיוב בעד הנאה על איסורי הנאה, כ"כ ליכא דין זכות מחמת משתרשי לי', דכיון דליכא דין ממון אצל הבעלים גם דין זה ליתא גבייהו באס"ה, ומסתפקנא בגידולי איסורי הנאה או ולד איסורי הנאה אם הוא של בעלים או לא, דאפשר לומר כיון שדין זה שולד הפרה הוא לבעל הפרה וכן הגידולים הוא רק בדבר שדין ממון בו ובאיסורי הנאה שפקע דין ממון ממנו גם דין זה ליתא לבעלים, והריטב"א בחי' לקידושין ד' נ"ו כתב דאפרן של אס"ה כל הקודם זכה בהם. יעו"ש. משמע מזה כסברתנו, וה"ה בגידולין וולדות. ועפי"ז נראה דמה שהוכיחו האחרונים מדברי הר"ן ס"פ האיש מקדש שכ' לתרץ לשיטת רש"י דהדמים אסורים למחליף, עצמו מהא דמכרן וקדש בדמיהן, משום דכיון דלהאשה הדמים מותרים מהני הקידושין, דכ"כ לדידן אם קדש באס"ה לחולה שיש בה סכנה, ובאמת זה בזה תלוי, דלרש"י דסובר דהדמים אסורים למחליף בע"כ מיירי שמכר לנכרי. משום דכיון דלהקונה הוא