שערי ישר חלק א רעא

שיודע ודאי שיהי' כן הוי כמכון, דלפי"ז היכא דהוי ספק פ"ר הי' ראוי להיות מותר, דבכה"ג שהדבר מסופק להעושה, ובאמת בספק פ"ר הוא ספק איסור תורה, ועי' במס' שבת ד' צ"ה ע"א ובתוס' דפליגי ר"א ורבנן לענין מכבד אי הוי פסיק רישי', דלכאורה אם תנאי פליגי בזה איך אפשר לומר דהאדם העושה יודע ודאי שיהי' כן, ואיך פליגי בדבר שתלוי בידיעת העושה, אלא ודאי שענין פ"ר אינו תלוי כלל בידיעת האדם אלא אם הדבר במציאות פ"ר אסור אף שלא ידע העושה מה שיהי' תכלית הפעולה, שהטעם העיקרי בפסיק רישי' שבאופן כזה המעשה נקראת על שם זה גם בלי כונת העושה, ורק היכא דלא הוי פ"ר סובר ר"ש דאין המעשה נקראת על שם זה רק ע"י הכונה, דמלאכת חרישה אינה נקראת בשם מלאכה זו אלא רק אם עושה למטרת חרישה, אבל כשעושה למטרת גרירת ספסל, שם המעשה בזה מלאכת העתקת הספסל ממקום למקום, אבל כשחותך ראש בעל חי גם בלי כונת הריגה הפעולה עצמה נקראת בשמה, וכעין שחלקו בגמ' ריש זבחים דקדשים סתמא לשמה קאי אם לא שמכון להיפוך, ואף שהרמב"ם במלחמות פ' כירה כתב לענין מצרף של קדירה דאם איכא בזה כמה ספיקות לא הוי פ"ר, הטעם בזה דשם המעשה מתחשבת עפ"י הכרעת דעת בני אדם, וכל היכא דאיכא כמה ספיקות אצל בני אדם שרואים קדירה עם מים מתבשלת על האש אם יש בזה ענין של מלאכת מצרף א"ז מלאכת מצרף רק אם יעשה האדם בכונה לענין זה, ואכמ"ל. ועפי"ז י"ל דשאני ענין השתמשות משאר פעולות אסורות, דכל הפעולות שעיקר איסורים מחמת המעשה, מועיל בזה הכרעת דעת של בני אדם להחשיב שם המעשה שתהי' נקראת על שם זה, אבל בפעולות השתמשות של איסורי הנאה שעיקר האיסור בזה קבלת התועלת לעצמו של העושה אין דעת בני אדם מועיל בזה והדבר תלוי בו בעצמו, אם מכון לתועלת נקרא השתמשות ואם לאו לא חשיב כהשתמשות לתועלת אף דהוי פ"ר, ולפי"ז נלענ"ד דמה שכ' הר"ן לחלק בין שתי' להנאה, הוא רק שם מושאל להבדיל הסוגים בין ערכי ההשתמשות, דכל השמושים שהם כשתי' ואכילה, שהנאתם לאדם. ע"י פגישת והתקרבות עצם הדבר המהנהו עם גוף האדם בכה"ג אסרה תורה גם מתעסק בחלבים ועריות דהגוף משתמש גם בלי כונת האדם העושה, וכל שמקבל תועלת שלא מחמת פגיעת עצם דבר האסור הנאות כאלה בלי כונה אינה חשובה השתמשות, וקבלת תועלת מאיסורי הנאה בלי שמוש לא אסרה תורה, ושימוש חשיב אם עושה איזה פעולה לקבל תועלת מאיסורי הנאה, ואביי ורבא פליגי בענין הנאת ריח אם חשיב כשתי' או לא, היינו דענין הריח הוא שאיזה חלקים קטנים שאינם נראים בחוש הראות מתפזרים באויר מגוף דבר המריח ונכנסים בגוף האדם, דלאביי חלקים אלו כיין עצמו חשובים ונמצא דעצם היין מהנהו ע"י שנכנסים בגופו והוי לענין זה כשתי', ולרבא החלקים האלה אינם חשובים כיין עצמו שאין בהם ממש, ונמצא שנהנה מדבר האסור ברחוק מקום ואין גופו משתמש ביין עצמו ורק ע"י כונה לקבל תועלת אז יהי' נחשב כעושה מעשה לקבל תועלת ויהי' נחשב כמשתמש:

ומה שמכריח לנו לזה שלא לפרש דברי הר"ן כפשטן הוא מחמת גודל התמיה שתמהו רבים על דברי הר"ן אלו מהא דאמרינן בר"ה ד' כ"ח במודר הנאה מן המעין דאסור לטבול בימות החמה מפני שנהנה מן המים שמתקרר גופו במים, אף שכונתו לטבול טבילת מצו', ולשיטת הר"ן באיסור הנאה היכא דאינו מכון מותר גם היכא דהוי פ"ר למה אסור לטבול גם בימות החמה, ועפ"י מש"כ ניחא דהתם הוי כשתי' דאופן ההנאה הוא מה שהמים באים על גופו, ולענין זה הוי סיכה ורחיצה כשתי' שגוף הנהנה מתהנה מדבר האסור ע"י נגיעת גוף בגוף, והא דהוכיח הר"ן שיטתו מכלאים דאמרינן מוכרי כסות מוכרים כדרכם ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים, אף דהוי פ"ר מותר, התם הנאת ההגנה מפני החמה והגשמים אינו הנאת גוף ע"י פגישת דבר הנאסר, אלא כשאר הנאות ומשו"ה בעינן כונה, והטעם בזה דבכלאים בעינן לבישה או העלאה, דאינו אסור סתם בהנאה, ובלי כונה של הלובש אף דפ"ר הוא על הנאתו דבעינן שיעלה עלי' למטרה זו, ומזה מוכיח הר"ן דכל שתכלית הפעולה הוא שיתהנה מזה לא מהני פ"ר שיקרא שם המעשה עי"ז, ומוכח דהשתמשות לתועלת בעינן דעת וכונת הנהנה, ועד"ז יש ליישב גם דברי הרשב"א שכ' בחי' לנדרים ד' ט"ו דבאוסר הנאת תשמישך עלי אם מכון למצו' מותר משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו, דרבים מקשים מנודר מן המעין דאסור אף שטובל למצו', ולפי מש"כ י"ל דהתם אזיל הרשב"א לפי פירושו שם בגמ' דמיירי שאסר עלי' הנאת תשמיש שהוא אוסר עלי' הנאת המעשה כמש"כ שם דהוא דבר שאין בו ממש דאסור מדרבנן, ורק בסוף דברי' שם כתב לפרש די"ל דאוסר הגוף. יעו"ש. ולפי"ז י"ל דבהנאת תשמישך שהאיסור הוא הנאת המעשה הרי זה דומה לכל איסור הנאה דבעינן כונה ומה שגופו נהנה ממילא אין זה כמתעסק בחלבים ועריות כיון דלא אסר גופה עלי', אבל לפי המסקנא דמפרש באוסר גופה להנאת תשמיש יודה הרשב"א דלא מהני בכה"ג אם יכון למצוה, דבכה"ג הרי זה דומה לחלבים ועריות:

ולפי"ז נאמר דגם לענין דין תשלומים דקים להו לחז"ל דכל נהנה מממון חבירו דחייב לשלם, מסברא או יותר נראה דילפינן זה מקרא דאשר חטא מן הקודש ישלם, היינו אף דמזיק הקדש פטור דלפי"ז כל אוכל הקדש משלם רק בעד הנאתו, וכן כל הנהנה מן ההקדש דמעל שהוא קרן, חומש ואשם וחיוב הקרן הוא חיוב ממון כמו בתשלומי הדיוט כמו שהבאנו בדברינו לעיל דברי התוס' בכתובות ריש פ' אלו נערות דין זה כ"כ רק ע"י השתמשות אם השתמש בממון חבירו אז חייב לשלם, אבל אם נהנה שלא בדרך השתמשות פטור מדין תשלומים