שערי ישר חלק א רע

לך בנין גדול מזה, ורק תלוי בזה אם כונתו לשייר לעצמו אינו בטל לגבי הכלי וכשאמרינן אומן קונה בשבח כלי הוא משייר לעצמו, ואם נאמר אין אומן קונה הוא דעמדו חז"ל לירד לדעת האומנים שבשעה שעושה הוא מקנה הכל לבעל הכלי אז גם מבטל גם טיח זה לגבי' ואז א"צ מעשה קנין אחר, ול"ד זה להוסיף נופך משלו דהתם לא שייך שיתבטל הנופך לגבי הכלי, דחלק הוא מהכלי ולא עדיף חלק זה משאר חלקים שבכלי אבל הטיח מיבטל בטל לגבי', ומה שהביא מהגמ' ד' קב' דאמרו מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו להאשה, יעוי' בתוס' שם ד"ה מי הודיעו שכתבו דאם יש שבח סמנים ע"ג הצמר יש לפרש ענין ההקנאה על השבח שהאומן מקנה לבעל הצמר, ואם אין שבח סמנים הוא על תביעת השכר, יעו"ש. ועכ"פ אין בזה ענין לחלק לענין הסממנים עצמם בין יש שבח או לא, דמה נפ"מ לענין הסממנים עצמם אי יש שבח או לא, דלענין הסממנים עצמם לדון אם יש בו ממש או לא הוא דבר התלוי במציאות, אם הטיח עב יש בו ממש וכשהוא טיח כל שהוא אין בו ממש, וזה ברור:

ולענין עיקר השאלה שדן בס' מחנה אפרים אם צריך לשלם אזיל בזה בתר איפכא בס' הנ"ל דבהשקפה ראשונה ראוי לומר בהיפוך כיון דקיי"ל אין אומן קונה בשבח כלי ואין האומן משייר לעצמו כלום בין הסממנים ובין השבח שראוי לו לקנות, הנה אם יש שבח סמנים ע"ג הצמר ודאי חייב לשלם בעד הצמר ושבחו כמו דאמרו בגמ' דף צ"ט כמש"כ לעיל, ורק אם אין שבח סמנים ע"ג צמר דחזותא לאו מילתא היא, ואמרינן בגמ' ד' ק"א דבצבע קוף אין בעל הצמר משלם כלום לבעל הסמנים דאמר לי' לית לך גבאי כלום, והתוס' הוסיפו בתירוץ ב' דגם הנאה אין כאן, לכאורה מי שהזיק יפטור מן יתרון דמי השבח, ושאלה זו אינה דוקא לגבי האומן, אלא בכל מזיק בגדי צבעונים אם חייב לשלם בעד דמי שבח הצבע, והנה בש"ך חו"מ סי' ש"ו סק"ד מפורש דצריך לשלם אם הקדיחו לאחר נפילה, יעו"ש. ומוכח דאף אם חזותא לאו מילתא חייב מזיק לשלם כפי ששוה הכל עם השבח, דאל"ה הרי בעיא דלא איפשיטא היא ופטור לשלם, ונלענ"ד דענין זה דומה כמזיק מטבע דאם שייפי' בשופינא ועשה חסרון בגוף המטבע חייב לשלם כל דמי שווי', כ"כ הכא אף אם אין שבח סמנים ע"ג הצמר וחזותא לאו מילתא היא מ"מ היא מעולה בדמים ומגלגלים עלי' את הכל, ורק כשאנו דנים על הנאת השבח בפ"ע כתבו בתוס' בתירוץ ב' דאין כאן הנאה כלום, ומש"כ בתוס' ד' ק ע"ב דיכול האומן לתבוע שכרו מהאשה שמ"מ היא נהנית ממעשי ידי' אף אם אין שבח סמנים ע"ג הצמר, י"ל דהוי משום יורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות דאם היא שדה עשוי' ליטע חייב לשלם כפי השומא של שאר פועלים דזה דומה כמי ששכרו, ושם ודאי הוי עשוי לזה שהרי הבעל נתן בגדה לצבע ברשותה, וכעין שכ' בש"ך סי' שצ"א דאף למש"כ התוס' דאינו חייב על הנאה רק אם באה ע"י מעשי' או ע"י מעשה בהמתו, מ"מ אם האכיל בעל האוכלים את בהמת חבירו חייב לשלם כיורד שלא ברשות, יעו"ש. ובכ"ז אף שע"י הסמנים נתרבה מדת התשלומים לענין אם יזיק, או בפשוטו שראוי למכור וליטול דמים יתרם ע"י שבח הסממנים, מ"מ פטור בעל הצמר כשצבע קוף דיתרון דמים אינו שבח בגופו ולא נהנה עכשי' כלום אף שנתיקר בדמים, וזהו לתירוץ הב' שבתוס' ולתירוץ א' הנאה חשובה אבל פטור כיון שלא נעשה ע"י מעשי' או ע"י מעשה בהמתו:

ובעיקר הענין שכתבו התוס' והרא"ש דאינו משלם בעד הנאה רק אם הי' ע"י מעשי' או מעשה בהמתו או נהנה גופו, נלענ"ד שלמדו ענין זה מדין איסור הנאה דמבואר במס' פסחים פ' כל שעה דבלא כונה מותר להנות מאיסורי הנאה לר"ש דס"ל דבר שאין מתכון מותר, והר"ן בהלכותי' למס' חולין פגיה"נ כתב עוד בזה דאף היכא דהוי פסיק רישא מותר לר"ש דקיי"ל דכוותי' דבהנאה כל שאינו מכוון מותר, ומתעסק בחלבים ועריות דחייב שכן נהנה הוא דוקא באכילה ולא בהנאה, יעו"ש דמפרש בהא דפליגי אביי ורבא בבת תיהא שמריח יין נסך כדי לדעת מה טיבו דלאביי אסור ולרבא מותר, דאביי סובר ריחא מילתא היא, ורבא סובר ריחא לאו מילתא היא, היינו דאביי סובר דריחא הוי כשתי' ובשתי' אסור כמתעסק בחלבים ועריות ולרבא ריחא הוי הנאה גרידא וכיון שאינו מכון להנאת הריח אף דהוי פסיק רישא מותר, דלכאורה ג"כ אינו מובן מה נפ"מ בהנאה בין מכון ובין אינו מכון, דמעלת הכונה לא מצינו רק בענין של פעולה ומעשה, אבל הנאה שהוא ענין דממילא מה חלוק בזה בין מכון ובין אינו מכון, ונלענ"ד דענין זה קבלו חז"ל דכל הנאות אינן אסורות אלא דוקא ע"י השתמשות, וכמו איסור אכילה שהוא השתמשות באופן אכילה, כ"כ כל הנאות הוא השתמשות, אלא שחלקה תורה באופני השמוש והנאה, דיש איסורים שאסרה תורה דוקא באכילה בהנאת שמוש כזה, ויש איסורים שאסרה תורה גם שמושים אחרים לתועלת, ולפי"מ דקיי"ל כר"א דכל היכא דאמרה תורה לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, הרי דכתבה תורה איסור הנאה בלשון לא יאכל שהוא ענין השתמשות, ומשו"ה אם עשה השמוש שלא לכונת השתמשות לקבל תועלת תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש דפליגי באיסור מעשה אם עשה שלא בכונה אם נקרא שם המעשה בלי כונת העושה. ולר"ש דס"ל דבר שאין מתכון מותר דלא נקרא שם המעשה על הפעולה כשעושה בלי כונה, גם במתהנה מאיסורי הנאה ע"י פעולה ושמוש שאינו מכון לשמוש של תועלת אינו חשוב כמשתמש באיסורי הנאה, ולר"י אסור והיכא דהוי פסיק רישא שיטת התוס' שם בפסחים דאסור גם לר"ש כמו דאמרינן באיסורי מעשה לענין שבת ולענין העברת שער בנזיר וכל כיוצא בזה דמודה ר"ש בפסיק רישי', ושיטת הר"ן דאיסור הנאה שאני דלא מהני בזה פסיק רישי', והטעם בזה נלענ"ד דענין מה דמודה ר"ש בפ"ר אינו משום דכל היכא דהוי פ"ר חשוב כמכון מחמת