שערי ישר חלק א רסח

כהונה נשארו ברשותו עכשי' נכסים שלו, ועל ענין זה הקשו בתוס' דנימא גם באכל מתנות כהונה דמשתרשי לי', דלולא המתנות הי' אוכל משלו ונמצא דנשאר ת"י אוכלים שלו, וע"ז תירצו דיכול לומר הייתי מתענה, זה תו"ד הקצוה"ח וכן בנה"מ שם כתב שדברי הקצוה"ח הם נכונים מאד, אבל לענ"ד קצר קצת בדברי' ולא פירש היטב האי כללא למה באמת פטור על הנאת מתנות כהונה וחייב במשתרש ממתנות כהונה, ונראה דהענין הוא דכמו שולד פרה הוא קנוי לבעל הפרה מפני שפרתו הולידה את הולד ובסבתה יצא לאויר העולם וכן כל כה"ג, כ"כ אם נשאר ממון שלו תחת רשותו בסבת המתנות כהונה יש חלק לבעלי המתנות כהונה בהאי ממון שנשאר ת"י וכל מי שהי' בעלים על המתנות כהונה כשהי' בעין הם בעלים עכשי' על ממונו לפי ערך המתנות כהונה, ומזיק מתנות כהונה או אכלם פטור משום דליכא בעולם מתנות כהונה, ולשלם להכהנים על היזיקן או הנאתן אין הדין מחייב כיון דליכא תובעים, דלכל אחד יכול לומר לא שלך הי', אבל במשתרשי לי' חשיב דאיכא עכשי' מתנות כהונה בעין, וענין זה מוכרח דהרי לפי הטעם במזיק מתנות כהונה פטור משום דכתיב זה, דמשמע דרק בעודן קיימות חייב ליתנן כמש"כ ברש"י שהבאנו לעיל, ומ"מ חייב כשנטלו. בית המלך בחובו, הרי דחשבינן שעדיין המתנות כהונה קיימות, וברש"י שם כתב וז"ל אם בחובו שהי' חייב לו דבר קצוב ממון חייב לעשר ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר, עכ"ל. נראה לי בכוונתו דכמו במוכר ודאי הטעם בזה דחשבינן את הממון שנטל בעד המת"כ כאילו הם מתנות כהונה דמה לי הם מה לי דמיהם, מחמת שהרי המתנות כהונה הביאו לרשותו הממון הזה כ"כ אם נשאר הממון שלו שהי' ראוי לצאת מרשותו חשבינן להממון שנשאר ת"י כאילו הוא דמי המתנות כהונה, ולפי זה נראה לי דמש"כ התוס' והרא"ש בב"ק לחלק בין הנאה שבאה ע"י מעשי' או לא הוא דוקא היכא דאין בזה משתרשי לי', אלא שאנו באים לחייבו על הנאתו, היינו דליכא עכשי' בעולם שום חלק מממון חבירו אצלו שלא נשאר הממון של חבירו אצלו, וגם לא נמצא ממון אצלו שהוא תחת רשותו ע"י סבת ממון חבירו, אבל היכא דמשתרשי לי' ע"י ממון חבירו, הרי נמצא אצלו דבר שזכה בו חבירו ע"י דין משתריש, ומה נפ"מ בזה אם ע"י מעשי' או לא, וזהו הדין באנס בית המלך דחייב לעשר, אף שנעשה הדבר בלי דעתו וגם בע"כ, והא דלא חשבינן משתרשי לי' כשצבע הקוף את צמרו בסממנים של חבירו, דהרי צמרו מעולה בדמים מחמת הסמנים, נלענ"ד דע"כ לא חשיב משתרשי לי' אלא היכא דע"י ממון חבירו הושבח ממונו באיכות או בכמות, או שמחמת ממון חבירו נצול ממונו מהפסד וכליון, דכולו מושבח דלולא ממון חבירו לא הי' ממונו מתקיים, וכן אם ממון חבירו גרם שישאר ממונו תחת רשותו, אבל בסממנים דאם אין שבח סמנים ע"ג הצמר לא חשוב האי יפוי מראה לשבח בכמות ואיכות, ורק הוא מעולה בדמים כמש"כ בתוס' דב"ק בקושיתם שצמרו מעולה בדמים, ולא נקטו לומר שצמרו מושבח באיכותו, וענין זה של שבח ממון בשווי הצמר אינו נקרא שבח לומר שיזכה בעל הסמנים איזה זכות בהאי צמר, ע"י שסמנים שלו הכניסו לרשותו איזה יתרון, כיון שיתרון זה אינו בגוף הצמר, והקשו רק דמ"מ הנאה אית לי' דצמרו מעולה בדמים והוי זה נהנה וזה חסר, וע"ז תרצו דעל הנאה אינו חייב רק אם נעשה ע"י מעשי' או ע"י מעשה בהמתו, ובתירוץ ב' תירצו דכיון דאינו אלא נוי בעלמא לא חשוב הנאה, אף דמעולה בדמים אינו רק כדבר שאין גופו ממון, וגם לתירוץ א' ומכש"כ לתירוץ ב' אין כאן שבח בעין אם אין שבח סמנים ע"ג הצמר רק יתרון שווי דמים, ושווי דמים בלי שבח בכמות ואיכות הוא דבר שאין בו ממש, והא דאיתא במס' ב"ק ד' כ"ג לענין שן דחייב רחמנא היכא משכחת לה ומוקי בשף צלמי, ולפימש"כ התוס' כאן בתירוץ ב' דלא חשוב נהנה ע"י יתרון של הצבע וא"כ ודאי דאם יחסר אח"כ צבע זה לא יתחשב לחסרון, ובנזקין ודאי בעינן חסרון בגוף הדבר, וגם לתירוץ א' קשה לפימש"כ דלא חשוב שבח באיכות נ"ל דהתם מיירי שהיו ציורים בולטים וכששף אותם הוא היזק וחסרון בגוף הדבר, אבל אם ישרה בגדי צבעונים במים ויסיר הצבע מהם באופן שלא יהי' שום חסרון בכמות ואיכות של הבגדים זה תלוי באיבעית הש"ס אם יש שבח סמנים ע"ג הצמר, ואם אין שבח סמנים ע"ג הצמר הוא כסף מטבע של חבירו דפטור, כנלענ"ד. ועי' בס' שער המשפט סי' רצ"א סק"ד מה שהקשה על הא דאמרינן במס' ב"מ סוף פ' המפקיד באומר לסרסר להטיל כשות והוא הטיל משל המפקיד, דפטורים מטעם מזיק, דפריך הש"ס שם והא מישתרשי לי' ומשני דהוי שיכרא חלא, ונתקשה בס' הנ"ל הא התם שלא ע"י מעשי' ומעשה בהמתו, יעו"ש. ואישתמיט לי' הש"ס דחולין דמפורש דהיכא דמשתרשי לי' לעולם חייב והכא מישתריש ממש, כמש"כ ברש"י שם דע"י הכשות של המפקיד נשאר בעין הכשות של הנפקד, ועוד הכא איכא שבח בעין בתוך השכר, שהרי טעם הכשות מורגש בשכר, ומסיק הש"ס דהוי שכר חלא, ובכה"ג ליכא גם חשבון משתרש מה שנשאר כשות שלו:

אמנם קשה טובא ע"ז מסוגית הש"ס ב"ק דף צ"ט דאמרינן שם לימא מסייע לי' (לר"א דאמר אומן קונה בשבח כלי) הנותן צמר לצבוע והקדיחו יורה נותן לו דמי צמרו, דמי צמרו אין דמי צמרו ושבחו לא, לאו שהקדיחו לאחר נפילה דאיכא שבחא וש"מ אומן קונה בשבח כלי אמר שמואל הב"ע שהקדיחו בשעת נפילה וכו' ומסיק הש"ס אלא שמואל דחויי קא מדחי לי', ואם נאמר דלא שייך להחשיב ענין שבח באיכות הבגד ע"י הצבע כלל איך שייך בזה אומן קונה בשבח כלי, ולתירוץ ב' שבתוס' קשה ביותר דאיך יתכן שלא נחשב הנאה לבעל הצמר ע"י הוספת הצבע ויהי' נחשב כשבח שיקנה האומן שזהו שני הפכים בנושא אחד,