שערי ישר חלק א רסז

אינו ע"י האשירה) משום דהגורם והנאה שהצל עושה להגין מן החמה אין הקרקב עושה וליכא נמי צל אחר דהיתר גורם עמו, אבל בזבל של נבי' המהנה לגדל, גם זבל הקרקע עושה ומהני להנאה זו והוו שני גורמים, יעו"ש. וכן בד' מ"ט ע"א ד"ה שאם נטע כתבו לסתור דברי רש"י שפי' דבאגוז של ערלה שנטע חשוב כזו"ז גורם היינו האגוז והקרקע וכתבו דבכה"ג חשוב כחד גורם, כיון דהאגוז והקרקע הם שני ענינים,, ורק אם שניהם מענין אחד כמו הברכת איסור באילן היתר וזבל נבי' וקרקע נקרא זה וזה גורם, יעו"ש. ולענין ערך של הנאה אין הבדל בכל זה, ועוד קשה לי לומר כאופן זה דבדבר הנגרם לא נתפס שום איסור רק דאסור להנות ממנו משום דעי"ז הוא נהנה עכשי' מהדבר הגורם דלפי"ז אם נתערבו הירקות אח"כ בירקות של היתר לא הי' מועיל דין ביטול ברוב מה"ת, כיון דבאמת כולם הם של היתר רק שעי"ז הוא נהנה מדבר אחר של איסור, וכמו שבארנו לעיל בפכ"ג לענין איסור הנאה של קונם דבאוסר הנאתו על חבירו שהאיסור חפצא הוא האדם דלא שייך דין ביטול אם נתערבו מנכסי' עם נכסים אחרים, ובסוגית הש"ס והפוסקים מוכח דבדבר האסור מחמת גורם כמו בפת שנאפה ע"י עצי איסור ובגד שנארג ע"י כרכור של ע"ז שייך דין ביטול מה"ת, ומה"ט מתיר ר"א בנתערבו באחרות ע"י הולכת הנאה לים המלח ובלא תערובות לא מהני פדיון עפ"י שיטת הראשונים, וע"כ ראוי לבאר בדין גורם ענין אחר שלא בדרך שני האופנים שאמרנו:

דגרסינן בב"ק ד' ק"א ע"א איבעיא להו יש שבח סימנים על גב הצמר או אין שבח סימנים על גבי הצמר וכו' רבינא אמר הב"ע כגון דצמר דחד וסימנים דחד וקאתי קוף וצבעי' להאי צמר בהאי סימנים, יש שבח סימנים ע"ג הצמר דאמר לי' הב לי סמנאי דגבך נינהו, או דילמא אין שבח סמנים ע"ג הצמר ואמר לי' לית לך גבאי ולא כלום, ת"ש בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מילתא היא, אמר רבא הנאה הנראית לעינים אסרה תורה דתניא ערלים הם לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר ת"ל וערלתם ערלתו את פרי' ערלים לא יאכל לרבות את כולם. ובתוס' שם ד"ה או דילמא אין שבח סימנים ע"ג הצמר כתבו וז"ל תימה הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה מתוך הרחבה, דפ"ב, ונפלה לגינה דהכונס, ובפ' אילו נערות אמר תחב לו חבירו משקים של אחרים בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה, ויש לחלק דהנאה דהכא אינה באה ע"י מעשי' ולא ע"י מעשה בהמתו, ובתחב לו חבירו אעפ"י שאין זה ע"י מעשי' מ"מ נהנה גופו, אי נמי הנאה דהכא לא חשיבא הנאה שאין אלא נוי בעלמא יותר, עכ"ל. והרא"ש בפסקי' כאן הביא להלכה רק תירוץ ראשון של התוס' וכן נקט להלכה המהרש"ל בס' יש"ש בפ' הגוזל הביאו הש"ך בחו"מ סי' שצ"א בראובן שתחב אוכלים של שמעון לתוך פי' של בהמת לוי פטור בעל הבהמה מתשלומים, יעו"ש. וענין זה לחלק בדין הנאה בין ע"י מעשי' או לא צריך ביאור כיון דהחיוב על הנאה ולא מדין נזקין מ"ש ע"י מעשה או לא, ועוד קשה מהא דאיתא במס' חולין דפריך לר"ח דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעים או משום דכתיב זה (דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהם תשלומים, רש"י) ת"ש הרי שאנסו בית המלך את גורנו אם בחובו חייב לעשר ואם באנפרות פטור מלעשר, שאני התם דקא משתרשי לי', ע"כ. ובתוס' שם ד"ה שאני התם כתבו וז"ל שאני התם דקא מישתרשי לי' דבמקום זה הניח לו המלך שאר ממון, וא"ת מתנות כהונה כשאכלם משתרשי לי' שבמקום זה לא אכל דבר אחר ואמאי פטור, וי"ל דל"ד לאנס בית המלך גורנו דתחתיהן לא לקחו משלו אבל באכל אפשר דלא משתרשי לי' שהי' מתענה, עכ"ל. הרי דמשתרש בממון שנשאר ת"י חייב גם אם נעשה שלא ע"י מעשי' ולמה פטור במשתרשי לי' שצמרו מעולה בדמים ע"י סימנים של חבירו. ועוד קשה לי מה דפשיט הש"ס להוכיח דיש שבח סימנים ע"ג הצמר מבגד שצבעו בקליפי ערלה, דהרי דין גורם באיסור הנאה הוא היכא דלא חשיב שבח בעין כמו שהבאנו ממס' פסחים, ולפי"ז גם אם נאמר אין שבח סימנים ע"ג הצמר ולא מצי אמר הב לי סמנאי דגבך נינהו אבל מ"מ צמרו מעולה בדמים וחשוב הנאה לתירוץ א' שבתוס' אלא שבדיני ממונות פטור אם באה הנאתו שלא ע"י מעשי' אבל לענין איסור מהראוי להיות אסור כמו בגד שנארג בכרכור של ע"ז דאסור הבגד לכל העולם, כ"כ נימא דבגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אף שאין שבח בעין על הצמר, אבל כיון דמ"מ הוא מעולה בדמים ואסור מחמת דין גורם:

ונלענ"ד דיסוד ענינים אלה מתבארים בין בדין תשלומים בין בדין איסור והיתר עפ"י החלוקים שבין הנאה לבין משתרשי לי', דהנה במש"כ התוס' בחולין דמשו"ה פטור באוכל מתנות כהונה ולא חשוב משתרשי לי' דאפשר שהי' מתענה, לכאורה קשה מ"ש מתחב לי' חבירו בבית הבליעה דחייב ואינו יכול לומר הייתי מתענה, כבר באר ענין זה בטוב טעם הקצוה"ח בסי' רמ"ו סק"ח דהחילוק בזה בין הנאה למשתרש, דהנאה היא מה שקבל תועלת או נחת רוח, ומשתרש הוא מה שנשאר ת"י ממון בעין, והנה לענין הנאה לא שייך לומר הייתי מתענה, דאם הי' מתענה לא הי' לו הנאה ואנו מחייבים לי' בעד זה גופא שנהנה ולא התענה, ורק אם אנו דנים שהשתרש שעכשי' יש ת"י ממון יתרים, ע"ז יכול לומר שהי' מתענה, ולא הי' מוציא את ממונו גם בלעדי', ומשו"ה בתחב לו חבירו, בבית הבליעה חייב על הנאתו, אף שלולא זאת הי' מתענה, רק במתנות כהונה כמו שפטר על היזיקן מחמת שהוא ממון שאין לו תובעים כ"כ פטור על הנאתם, ורק במשתרשי לי' חייב שנשאר לו ממון בעין, כמו בנטל בית המלך את גורנו שע"י המתנות