שערי ישר חלק א רסו

אינה נגזלת באופן שאם הי' דבר זה של הדיוט לא היו' יוצאי מרשות בעלים, כל כה"ג לא חשיב כמוציא מרשות הקדש כמבואר בתוס' שם וביותר מבואר הענין בתוס' קידושין ד' נ"ה ד"ה אין מועיל אחר מועל, ואף אם הי' מחזיק בתורת קנין שלא בדרך גזילה שע"י קנין יוצא קרקע מרשות אחד לרשות חבירו במתנה או מכר ושכירות, אבל כיון דמרשות הגבוה נוטל שלא מדעת בעלים ובהדיוט כה"ג לא הי' יוצא מרשות בעלים כ"כ בהקדש אינו יוצא אף שמתכוון להוציא, שלפי כונתו חשב לעשות הוצאה מרשות, אבל כיון דאצל הבעלים האמתיים גם אם הי' הדיוט לא הי' בזה שום הוצאה אז ליכא מעילה, אף שלא מצאתי מפורש ענין זה, אבל כן מיסתבר לומר, דהכונה גרידא אינה מועלת, דהרי בנותן כסף על קנין מטלטלים לא מעל לר"ל כמבואר במס' ב"מ ד' מ"א, יעו"ש. אף שכיון להוציא, ורק יש לאשכח אופן הוצאה מרשות במחובר, כענין שכתבו תוס' סוכה ד' ל"א ד"ה אבל, לאשכוחי סוכה גזולה כגון אם בנה חבירו סוכה על קרקע שלו והוא תקף והוציאו מסוכתו, דבכה"ג שהסוכה בחצירו על קרקע שלו שפיר נגזלת, יעו"ש. ואף שבחי' הגרע"א תמה שם דהרי עבדים שיכול להכניסם לרשותם ג"כ אינם נגזלים דהוקשו לקרקעות, אבל באמת דבריהם ברורים ופשוטים, דמה דקרקע אינה נגזלת, איכא בזה שתי כוונות ראשונה היא מסברא דאי אפשר לעשות עיקר גזילה להוציאה מרשות בעלים והשני' גזיה"כ אף אם יצויר שיוציאה מרשות בעלים מעטה תורה לענין דין גזילה לתשלומים, ועי' בתוס' ריש איזהו נשך שכתבו דהא דקרקע אינה נגזלת הוא מסברא עי' בדבריהם ד' ס"א ע"א ד"ה אבל לא בגזל ל"ל יעו"ש, והנה לענין סוכה לפסול סוכה גזולה אין נפ"מ כלום אם חייב באונסים על סוכה זו או לא אלא אם אפשר להוציאה מרשות בעלים אז הוי סוכה גזולה, ואם לאו אינה בכלל סוכה גזולה שלא נשתנית כלום שהוא ברשות בעלים כמו שהי', עי' בחי' הרשב"א המיוחס להריטב"א שם בפ"ק לענין סוכה גזולה שמבאר ענין זה, ומשו"ה בכה"ג שבנה חבירו על קרקע שלו דיוצאה מרשות בעלים אף שיפטור מאונסים מגזיה"כ כמו דמעטה תורה עבדים, אבל הסוכה פסולה דהרי גזלה והוציאה מרשות בעלים, והדברים ברורים בעזה"י, באופן דלפי"ז כ"כ לענין מעילה אי לאו דילפינן מתרומה הי' אפשר לאשכח מעילה במחובר כה"ג, אבל כיון דאופן זה הוא בדרך רחוק, אבל עפ"י רוב ליכא במחובר ענין זה של הוצאה מרשות הגבוה כמו דליכא הוצאה מרשות הדיוט, משו"ה נקט הש"ס עיקר הלימוד מה דילפינן מתרומה הוא על הנהנה ממחובר, אבל באמת מעטה תורה גם בהוצאה מרשות דעל כל הכתוב בקרא שם גלתה תורה בדיבור אחד בלשון וחטאה דהיא דוקא בתלוש, ופשוט הוא:

פרק כה גרסינן במס' ע"ז ד' מ"ח זורעים תחתי' (של אשירה) ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה (שהצל יפה להם. פירש"י) והחזרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (שהצל יפה לחזרת לעולם, רש"י) ר' יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנבי' נושרת עליהם והוי להם לזבל, ע"כ. ומסיק הש"ס דר' יוסי סובר זה וזה גורם מותר כמו דאמר ר' יוסי שוחק וזורה לרוח אף דנעשה זבל משום דיהי' זה וזה גורם הקרקע דהיתר והזבל של איסור, וכן באגוז של ערלה שנטע דבדיעבד מותר משום זה וזה גורם, והכא מה דאמר ר' יוסי אף לא ירקות בימות הגשמים משום דהנבי' נושרות, הוא לדבריהם דרבנן דסברי זה וזה גורם אסור ראוי לאסור אף ירקות בימות הגשמים מפני הנבי', ורבנן דמתירים ירקות בימות הגשמים משום דמה דמשביח בנבי' פוגם בצל, יעו"ש. והנה בהאי איסור של חד גורם כתבו בתוס' ד"ה שאם נטע וז"ל, וא"ת מ"ש גדולי אגוז של ערלה מגידולי מע"ש וטבל שהן חולין ואפילו גידולי תרומה אלא שגזרו עליהם בי"ח דבר, וי"ל דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור שגם זה הנאה היא, אבל באיסור אכילה אין לאסור הגידולים שאינו אוכל האיסור עצמו, עכ"ל. והנאה זו ראוי לבאר מאיזה טעם היא אסורה, אם בדבר הנגרם עצמו יש חלק מדבר האסור ומחמת זה אסור בהנאה, או דבשעה שנהנה מדבר הנגרם הוא נהנה מדבר האסור הקדום, היינו דבשעה שאוכל את הירקות או מוכרם הוא נהנה מהאשירה שהועילה לגדל את הירקות האלה,, ונראה דבאמת שני אופנים אלה אינם בדין גורם, והנה היכא דאפשר לומר דיש איזה חלק מדבר האסור אינו שייך לדין גורם, דאמרינן במס' פסחים ד' כ"ו ע"ב דאפילו למ"ד זה וזה גורם מותר אם יש שבח עצים בפת אסור הפת בנאפה בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם, אף שהתנור של היתר ועצי האיסור גורמים, וכן פסק הרמב"ם בפט"ז מה' מ"א, הרי מפורש דאם אפשר לומר דנמצא בפת איזה חלק מחלקי עצי האיסור אסור אפילו בשני גורמים, ועוד מוכרח ענין זה מדין איסור ירקות תחת צל של אשירה שהצל הוא דבר שאין בו ממש רק שהאשירה מגינה על הירקות שלא יזוקו משרב השמש, וכן קשה לומר אופן השני שאמרנו שיהי' טעם האיסור דבשעה שנהנה הוא מקבל תועלת מהאשירה הקודמת, דא"כ מהראוי לאסור גם זה וזה גורם, דעכ"פ הוא נהנה מדבר האסור שהועיל לדבר הנגרם, וכן קשה מה שכתבו הראשונים ז"ל לחלק מה נקרא זה וזה גורם ומה נקרא חד גורם כל זה לא שייך לחלק בענין הנאה, דהתוס' שם במס' ע"ז ד' מ"ח ע"ב בד"ה ורבנן, כתבו בשם ר' שמואל דאף לפי מה דסבר הש"ס דרבנן דמתירים ירקות בימות הגשמים הוא משום דסברי זה וזה גורם מותר, מ"מ ניחא מה דאוסרים ירקות בימות החמה (אף דעיקר הגידול