שערי ישר חלק א רסה

הקדיש בית רק עצים ואבנים, יש מקום לומר דגם עכשי' בידו לסתור את הבית ולהחזיר העצים והאבנים להקדש נמצא שאינו מחסר רק את העצים והאבנים, וכמש"כ במג"א סי' תרנ"ח סק"ז דהיכא דעומד לסתור כסתור דמי, יעו"ש. ומשום זה דחה ר"ל דליכא סייעתא לרב, ומלשון זה דאמר ר"ל התם בשהקדישו, משמע דפשיטא לי' לר"ל דעכ"פ מיירי הברייתא בכה"ג, היינו אף אם נימא כתלוש דמי, מ"מ בע"כ מיירי הברייתא בהכי, מזה למד הרמב"ם דאף לפי"מ דפסק כרב מ"מ לענין מעילה יש חילוק בין בנאו ואח"כ הקדיש להקדיש ואח"כ בנאו, ובב"י הוכיח דר"ל לקושטא דמילתא קאמר מדלא דחה הסייעתא כמו שאמרו בגמ' על הסייעתא הראשונה דהנאה הנראית לעינים אסרה תורה ולדעתי אינו מובן כ"כ, דהרמב"ם מפרש כפירש"י שם בסוגיא דבפ"ו מה' מעילה ה"ח כתב וז"ל נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל שהרי לא נהנה עדיין, בנה אותו בתוך ביתו מעל, נתנה על גבי חלון שבתקרה ולא חברה לא מעל עד שידור תחתי' שוה פרוטה שאין זו הניי' הניכרת, עכ"ל. הרי מפרש דאם בנה וחברה הוי הני' הניכרת, וזהו שאמרו בגמ' הניי' הנראית לעינים אסרה תורה, היינו דבגמ' רצה להוכיח מסוגית הש"ס דאם בנה ע"י חיבור מעל מיד, והרי מיד כשבנה נעשה מחובר ומ"מ מעל ומוכיח דתלוש ואח"כ חברו הוי כתלוש, כרב, דאל"ה אמאי מעל, ומשני דכיון דהניי' הנראית אסרה תורה משו"ה בשעת החיבור גופא נהנה ומעל קודם שנעשה כמחובר, ומשו"ה כתב הרמב"ם דלפי זה כשהניח עפ"י הארובה ולא חברה לא יהיה ע"י הנחה עד שידור בשו' פרוטה, ולפי"ז בדר בבית של הקדש לא שייך לומר שיתחייב מעילה מחמת הנאה הנראית לעינים אם בית חשוב כמחובר, וכן כתבו בתוס' שם במס' מעילה דבבנאו ואח"כ הקדישו לא שייך להתחייב משום הנאה הנראית אסרה תורה אם תלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר, יעו"ש. כנלענ"ד בענין זה בס"ד:

אח"ז ראיתי בס' שער המלך פ"ג מה' אישות ה"ג שהרבה לתמוה על דברי הכ"מ הנ"ל שכ' בשיטת הרמב"ם דבע"ז דפסק כתלוש דמי הוא משום חומרא דע"ז, דהרי כ"כ פסק לענין שחוטה דתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי וכן לענין הכשר זרעים, ומסיק שם לישב פסקי הרמב"ם בחדוש הלכה נפלאה, והוא דבגמ' מעילה פ' הנהנה מביא הש"ס שם דילפינן מעילה מע"ז דכתיב וימעלו בו מעל והא דקיי"ל אין מעילה במחובר ילפינן חטא חטא מתרומה דהוא דוקא בתלוש, ובתוס' שם כתבו דיש שני אופנים בענין מעילה, א' מעילה ע"י הוצאה מרשות לרשות, כגון אם חשב שהוא של חבירו ומכוון להוציא מרשות חבירו לרשותו או כסבור שהוא שלו ונתנה לחבירו כמפורש ענין זה בגמ' והב' בנהנה מן הקודש בלי הוצאה מרשות, ועפ"ז רצה לתרץ דהרמב"ם סובר דהא דממעטינן מעילה במחובר הוא דוקא במעילה הבאה על הנאה דמעילה זו לא ילפינן מע"ז, אבל מעילה של הוצאה מרשות דילפינן מע"ז, בזה לא ילפינן חטא חטא מתרומה, וחייב קרבן מעילה גם על תלוש ולבסוף חברו ובזה מתרץ פסקי הרמב"ם דבמעילה של הנאה דילפינן מתרומה אז גם בתלוש ולבסוף חברו פטור דבתרומה לא משכחת גם בתלוש ולבסוף חברו, ובמשכיר בית ואח"כ הקדישו שהשוכר בא בשכירות בתורת קנין ומתכוון להוציא מרשות הבעלים בזה ילפינן מע"ז דבית חשוב כתלוש, יעו"ש שהאריך בזה ואישתבוחי קא משתבח בי' המחבר וקרי לי' כפתור ופרח, והנה מה שתמה על הכ"מ ודאי הקושיות אלימתות שאין לפרקם, אבל מש"כ בשיטת הרמב"ם אינם מתקבלים על הלב, דמש"כ דלענין הוצאה מרשות לרשות ילפינן לענין תלוש ולבסוף חברו מע"ז הוא דבר מתמיה, חדא דמה דילפינן מע"ז הוא רק מה חשיב מעילה, והנה אם הי' איזה חילוק בענין ע"ז אם עובד להר או לעובד לדבר תלוש, ויש לנו גלוי דעובד לבית הוי כעובד לדבר תלוש, אז הי' שייך לומר דילפינן מעילה מע"ז, אבל באמת דלענין עבודה למחשיב עובד ע"ז גם בעובד להר חשוב עובד ע"ז, אלא שהחילוק הוא בין תלוש למחובר למיתסר משום איסור נעבד ומה שייך ענין זה למילף מעילה מע"ז, ועוד איזה גלוי איכא מקראי דלענין ע"ז בית חשוב כתלוש, ויש לישב דברי' דלענין תלוש ולבסוף חברו תלוי בעיקר הדין שהקפידה תורה, דהיכא דהקפידה תור' שיהי' תלוש, י"ל דגם תלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר, והיכא דמעטה תורה מחובר י"ל דתלוש ולבסוף חברו לא מעטה תורה, וכן מצאתי בחי' הר"ן דמפרש בדרך זה סוגית הש"ס דחולין ד' ט"ו מה דאמרינן שם דאף דלענין ע"ז בית כתלוש דמי, מ"מ י"ל דלענין הכשר זרעים ולענין שחיטה אינו כתלוש דעל זה מעטה תורה שאין הר נאסר אבל בית אינו כהר, אבל לענין שחיטה אם נימא דילפינן מויקח את המאכלת בעינן דוקא תלוש גמור, יעו"ש. אבל המחבר לא נחית לזה, מדלא הזכיר סברא זו, עוד קשה לי להבין איזה הוצאה מרשות איכא גבי שכיר שנחית לדור בשכרו, דהלא כבר שכרו בקנין ועתה כשדר בו כסבור שהוא שלו, אם לא שנדחוק דמיירי שלא עשה קנין ע"י כסף ושטר וכוונתו לקנות ע"י חזקה של השתמשות בדירה שכתבו אחרונים דאפשר שקונה בכה"ג ואז יש לדון שתחשב כהוצאה מרשות שמתכון לקנות וכ"ז דחוק, ונראה לענ"ד דהדברים כפשטן דאף שענין הוצאה מרשות שיתחשב כמעילה ילפינן מע"ז או מסוטה, אבל כשנאמר בתורה חטא, קאי מקרא זה על הכתוב בראש המקרא, דהרי פשטי' דקרא כן הוא נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה', וילפינן מתרומה דכונת התורה דחטא זה של המעל הי' בדבר תלוש היינו דגם ההוצאה מרשות לרשות הוא דוקא בדבר תלוש:

והנה הא דמשמע פשטות הש"ס במס' מעילה ריש פ' הנהנה דהא דילפינן חטא חטא מתרומה למעט מחובר הוא על הנהנה ולא על הוצאה מרשות, נלענ"ד דמחובר לא צריך למילף לענין הוצאה מרשות מתרומה, דבלא"ה ליכא במחובר הוצאה כיון דקרקע