שערי ישר חלק א רסג

מדרבנן, אבל הכא כשמרים פרוטה אחת להקדש מדין תשלומים, בע"כ מסתלקת קדושת הפרוטה שנפלה ומתקדשת בקדושה הך פרוטה שנותן עכשי' לגבוה, ובכה"ג שהדין מכריח להרים ובהרמה מסתלק האיסור וכל העומד להרים כמורם דמי אין הפרוטה חשובה כמעורבת להיות דינה להתבטל, ול"ד למע"ש שנפל דהתם איכא רק תקנה ע"י פדיון, אבל לא חיוב לפדות, והרמה ודאי אינו מועיל כלום בזה לסלק את האיסור משו"ה הוי התם כשאר דשיל"מ דהוי רק מדרבנן אבל הכא הוי מה"ת:

אמנם לכאורה לפי דברינו קשה מהא דמבואר בירושלמי פ"ו דשביעית ה"ג דגם בהקדש אינו אוסר בכל שהוא רק במינו ובשאינו מינו הוא בנותן טעם, ואם הוא מה"ת משום דהוי כאינו מעורב א"כ יאסר בכל שהוא גם באינו מינו, אכן י"ל דשאני התם דמיירי בתערובות לח בלח, דנראה שמדין תשלומים אם נתערב דבר לח של ראובן בשל. שמעון דליכא דין תשלומים להחזיר לו המדה, אלא רק בדמים כפי הנאתו, דרק בתערובות דבר נפרד דאפשר שיתרמי שיטלו הבטלים את שלהם אז הדין דצריך ליתן אחד מהתערובות, כגון אם נתערב שור בשוורים וכה"ג, אבל היכא דנתערב דבר לח, דאי אפשר בשום אופן שיתרמי שבחזרת המדה של לח יגיע לבעלים את שלהם, ורק בתורת תשלומים, אז דומה לאכול פירות של חבירו דאינו חייב לשלם לו פירות אלא דמים, ומשו"ה גם בהקדש בטל מה"ת כיון דמדין תשלומים התם בתערובות לח בלח, כדקתני שהוא בנותן טעם, אינו חייב מדין תשלומים והרים כמדת הלח להשיב להקדש, אלא שאר דמים, ונמצא דלא שייך בזה כל העומד להרים כמורם דמי אף שע"י התשלומים יסתלק האיסור, הוא רק בדרך תיקון לחוד אבל בתערובות כה"ג, כמו פרוטה שנפלה, שהדין שיטול אחת מן הכיס להשיב להקדש ובאיזה שיוציא נסתלק האיסור מזה גם בלא כונת הבעלים לפדיון, הרי זה עומד להרים, ואף דיכול ג"כ לפדות בדמים אחרים הוא מדין פדיון אבל מדין תשלומים כ"ז שאינו פודה בכוונת פדיון הרי דין הקדש כדין הדיוט, שמחויב להחזיר דוקא פרוטה אחת מכיס זה אם הבעלים מקפידים, הרי זה כמורם דמי ולא בטל מה"ת, כנלענ"ד בענין זה, ובתערובות של איסור קונמות לעולם מה"ת בטל עפימש"כ לעיל דבקונמות ליכא תשלומים אחר הביטול כיון דאזלא הקדושה ליכא עוד בזה ענין לגבוה, אבל בהקדשות דלא בטל קנין ההקדש משום דממונא לא בטל, לעולם יהי' דין תשלומים כנ"ל. אח"ז מצאתי בתוס' חדשים בסוף מס' מעילה אחרי שהביאו הקושיא על הא דנפלה פרוטה לתוך הכיס אמאי מעל מה"ת ולא בטלה ברוב, כתבו וז"ל ונ"ל דגם מדאורייתא לא בטיל, דהא ודאי אם ניכר האיסור לא בטיל דיכול ליטלו, וכאן האיסור הוא הקדושה של הפרוטה וזה יכול ליטלו להחליף על פרוטה אחרת והיא נשארת חולין גמורים, משא"כ בבהמה, עכ"ל. ולא ירדתי לדעתו דאם נימא דהיכא דאפשר לחלל ולפדות הוי כניכר האיסור, א"כ גם מע"ש לא בטיל, ובגמ' ב"מ מפורש דבטל מה"ת וכן בהקדש מוכח מלשון הברייתא דמס' נדרים ובירושלמי שהבאנו דהוא רק מדרבנן, ע"כ דברי' אינם מובנים, ואולי כוונתם למש"כ וקיצרו בדבריהם:

ועפ"י דרך זה שבארנו לחלק בדיני הקדושה ותשלומי הקרן של קונמות להקדשות, יפתח לנו פתח לישב פסקי הרמב"ם ז"ל בדין מעילה המפליאים עין כל רואה, דבגמ' מעילה ד' כ' ע"א בהא דתנן שם נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל וכו' בנאה לתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתי' שוה פרוטה, ופריך כיון דשני' מעל, אמר שמואל כגון שהניחה עפ"י ארובה, וכיון דבני לה מיהת מעל לימא מסייע לי' לרב דאמר המשתחוה לבית אסרה אמר"א ברי' דרב איקא הנאה הנראית לעינים אסרה תורה, לימא מסייע לי' הדר בבית של הקדש כיון שנהנה ממנה מעל אמר ריש לקיש כשהקדיש ולבסוף בנאו, עכ"ל הש"ס. והרמב"ם בה' מעילה פ"ה ה"ה כתב וז"ל אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע אבל הנהנה מן הקרקע עצמה או במחובר לה לא מעל אפילו פגם, כיצד החורש שדה הקדש או הזורע בה פטור, נטל מאבקה ונהנה בה ופגמה מעל וכו' וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל אבל המקדיש עצים ואבנים ובנה בהם בית הדר שם מעל כמו שיתבאר וכתב הכ"מ שם וז"ל ואיכא למידק דהא לא חלק ר"ל בכך אלא כי היכי דלא תסייעי' לרב דאמר המשתחוה לבית אסרה ומאחר שרבינו פסק בפ"ח מע"ז כרב לא הוי' לחלק בכך, וי"ל דמשמע לרבינו דהא דמפליג ר"ל לא לדחויי דלא תסייעי' לרב בלחוד אמרה, אלא לקושטא דמילתא אמרה ולישנא דידי' הכי מוכח דאמר התם כשהקדישו ולבסוף בנאו משמע דקושטא הכי הוא, ויש סעד לזה מדהוי מצי לשנויי הנאה הנראית לעינים אסרה תורה כדשני לעיל ושני התם כשהקדישו ולבסוף בנאו משמע דהכי ס"ל ולפיכך פסקה רבינו, ואפי"ה לא דחאה לרב משום דלא אשכחן דפליג עלי' בהדיא ואית לן למימר דטעמא משום חומרא דע"ז, עכ"ל. ובפ"ו מה' ערכין ה"ל כתב הרמב"ם וז"ל המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו הרי זה קדוש ופקעה השכירות, ואם דר בו השוכר מעל, עכ"ל. וכתב בלחם משנה שם וז"ל תימה דבפ"ה מה' מעילה כתב רבינו ז"ל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל ואע"ג דקיי"ל כרב דאמר המשתחוה לבית אסרה, סובר רבינו ז"ל דחומרא דעכו"ם שאני והתם אפילו תלוש ולבסוף חברו מיקרי תלוש, אבל לא לגבי מעילה כדכתב שם הרב בעל כ"מ ז"ל וא"כ איך כתב כאן רבינו ז"ל דאם דר בו השוכר מעל, ותו קשיא דבשלימא אי עכו"ם והקדש שווים ואליבא דרב דאמר תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש לגבי עכו"ם והוא הדיען גבי מעילה ניחא דסוגיא דפ"ד דערכין אתיא כרב כדכתבו שם התוס', אבל לרבינו ז"ל דסובר דתלוש ולבסוף חברו לא מיקרי תלוש אפי' אליבא דרב אלא לענין עכו"ם דוקא ולא לענין מעילה סוגיא דערכין כמאן אתיא וצ"ע, עכ"ל. והנה מלבד קושית הלח"מ דברי הכ"מ אינם מתקבלים כ"כ מאין לי' להרמב"ם