שערי ישר חלק א רנו

יהודא גם באיסורים ודאי דלא עדיף דיני ממונות מאיסורים, אלא כלפי שהביא ר' אבא ממין במינו משום דס"ל דבמין בשאינו מינו גם לענין תשלומים מיפטר דע"י ביטול החפץ מתבטל גם קנין הבעלים, ובמין במינו סובר דלרבנן ליכא ביטול עצמות הדבר רק הסבה הגורמת הדין מה דלא שייך בקנין ממון דסבה הגורמת אינה נמצאת בדבר הנקנה, ע"ז אחיכו עלי' דסברי דלרבנן הביטול במין במינו הוא כאופן הביטול לר' יהודא במין בשאינו מינו, ולפי"ז כמו ר' אבא כ"כ ר' הושעיא סברי דמים ומלח לגבי עיסה כמין במינו חשיבי, רק דרב אבא דן מטעם קנין ממון דלא בטיל במין במינו ור' הושעיא סביר דלרבנן בטיל, אף אם נודה לר' אבא דבקנין ממון ליכא ביטול, והיינו מה דאחיכו עלי', דגם לשיטתך איכא ביטול. כמש"כ. ומה דמתמה רב ספרא משה שפיר קאמרת ולא שמיע להו הא דאמר ר"ח דכמו דאמרינן שם בבורר צרורות דחייב לשלם לו דמי חטים, אף דעצמות הדבר הוא צרורות שאין בהם שום שווי ממון מ"מ כיון דלבעלים יש בהם כח השתמשות שע"י הצרורות המדה מתרבת, וכשכבר נחסרה המדה חייב לשלם דמי חטים משום דלבעלים הם שווים כמו חטים, ולפי"ז גם אם נאמר דהביטול הוא על עצמות הדבר והוי כמו שאינו, אבל עכ"פ לא נוכל לומר שיועיל הביטול כמו שהמיעוט אינו בעולם כלל, דלא מצינו ביטול כה"ג בשום דוכתא, אלא שחשבינן כמאן דליתא איכותו, מראהו וצביונו, וכיון דלענין תשלומים אין נפ"מ, כיון דלבעלים הם שווים כחטים דלעלמא חייב לשלם דמי חטים, כ"כ הכא לו יהא דחשיב כעפר, אבל כיון דלבעלים יש בהם כח שמוש אי אפשר שיפטור מתשלומים, באופן דלפי"ז לא נפקע כח הבעלים וקנינם ע"י ביטול החפץ, כיון דעצמות הקנין הוא כח הדין בבעלים עצמם ולא בהחפץ, והחפץ עכ"פ איתא בעולם וע"כ לא נגרע הקנין כלום ע"י התבטלות צורת החפץ, כיון דלבעלים יש בהם כח השתמשות, ואביי פריך ולא שני לי' למר בין ממון שיש לו תובעים לממון שאין לו תובעים. היינו דמה דמתרץ ר' אבא דלהכי אין המים ומלח מתבטלים בעיסה משום דקנין שביתה הוא סבת קנין וזכות הבעלים, וכיון דקנין הבעלים לא נפקע, כ"כ קנין השביתה אף דעכשי' נוגע לו רק דין הוצאה ביו"ט, ע"ז פריך אביי דהרי יש לחלק בין דין תשלומים שתלוי בקנין של עכשי' שיש לבעלים, וכיון דגם עכשי' יש להם קנין לא מהני ביטול, אבל באיסור תחומים שסבת הדין הוא מחמת קנין שהי' לבעלים מעיו"ט, ועכשי' אף שכבר נפקע קנין הבעלים עי"ז שהקנה לה המים ומלח, מ"מ נשאר הדין איסור הוצאת התחום על החפץ, נמצא דהסבה הוא עכשי' בחפץ ככל שאר דינים שעל החפץ ושייך בזה ביטול כביטול שאר איסורים, כיון דעכשי' ליכא תובעים אין דבר בעולם שיגרום עכשי' הדין על החפץ, ובע"כ דסבה הגורמת נמצאת בעצמותו ומיבטל בטיל, ומשיב רב ספרא וליטעמיך הא דאמר ר"ח נבילה בטלה בשחוטה, הכא נמי דכי אית לה בעלים לא בטלה, היינו כיון דמחלקת בין יש תובעים לאין תובעים הרי סבירא לי' דלקנין שביתה מהני ביטול, רק אם יש תובעים לא מהני גם לקנין שביתה, אף דלבעלים אינו נוגע דין השביתה של איסור הוצאה יותר מלשאר אדם, והנה אם הי' נוטל המים ומלח שלא מדעת הבעלים הי' בזה גם איסור הוצאה, נמצא לפי"ז דכח הקנין של הבעלים מושך אחרי' גם קיומו של החפץ שלא יתבטל המיעוט בתוך הרוב, דאל"ה ליכא לחלק לענין דין תחומים בין אית לי' תובעים או לא, ואם סובר לחלק בין קנין שביתה לקנין של שליטת הבעלים הוי לי' למימר דשאני קנין שליטה מקנין שביתה, וכיון שכן כ"כ יש לחלק גם לענין טומאה בין יש תובעים או לא, והא דפריך רק מדין טומאה ולא מכלל דין ביטול איסורין. נלענ"ד דעפ"י מה שנתבאר בדברינו לעיל דשאני דין טומאה משאר איסורים, דבכל איסורים סבת הדין הוא החפץ כמו טרפות ונבילות וכדומה, אבל ענין הטומאה הוא מציאות בפ"ע כאילו הוא כנוס בתוך החפץ וכמו שהבאנו לשון הש"ס בכמה דוכתי טומאה יוצאת וטומאה נכנסת, ולחלות טומאה על טומאה אמרינן שבעה לה טומאה ולא כלשון הנאמר באיסורים אין איסור חל על איסור, ובארנו דעל עצמות הטומאה לא שייך ביטול ברוב, דמה שאין ברוב החתיכות טומאה אין כאן רוב המבטל, דמה דליתא אי"א להחשיבו לרוב, וענין הביטול בכה"ג הוא רק על עצמות החפץ דחשוב כמאן דליתא דכשאנו חושבים את הנבילה כמאן דליתא ממילא ליכא גם הטומאה וכאילו פקעה הטומאה, ומשו"ה פריך כיון דסברת דקנין הבעלים וכח זכותם מעכב שלא נחשיב את החפץ כאילו בטלה עצמותו, דלענין דיני הממון לכות הבעלים חשבינן כאלו איתא בעולם, אז גם לענין דינים אחרים חשבינן כאילו איתא בעולם, ממילא גם לענין טומאת נבילה יש לחלק בין אית לה תובעים לאין לה תובעים, אבל מכל איסורים לא מצי למיפרך דהתם י"ל דלא שאני בין איכא תובעים או לא, דכיון דבכל איסורים אי"צ להתבטלות עצמות הדבר, רק התבטלות סבה האוסרת, ולענין זה אין זכות וכח הבעלים מעכב כלום, ומסיק וכ"ת ה"נ והא אמר ריב"נ חפצי הפקר וכו' דמזה מוכח דענין השביתה הוא שהחפץ קונה את המקום, והיכא דאיכא בעלים קונה החפץ שביתת הבעלים, ובהפקר קונה את מקומו, ונמצא דאין חילוק בין איכא תובעים או לא, דאם ממונא לא בטיל גם בליכא תובעים ליכא ביטול, דענין השביתה עצמה הוא בגדר קנינים, שהחפץ קונה שביתתו, ולפי"ז ליכא לעולם תורת ביטול ברוב, לענין דין שביתה, ובמסקנא א"ל מי קמדמית איסורא לממונא איסורא בטל, ממונא לא בטל, היינו דלעולם קנין הממון לא בטיל מחמת שהוא סבה אצל הבעלים, אבל במה שמסתעף מקנין זה לענין דין איסור והיתר חשבינן לעולם שחשוב השתנות בחפץ והמיעוט מתבטל בתוך הרוב, ומשו"ה לענין תשלומים שסבה המחייבת היא מה שנעשה חסרון וגרעון לקנין וזכות של בעלים, משו"ה אין ביטול ברוב מגרע כלום בדין זה, אבל