שערי ישר חלק א רנ

בחי' לקידושין ד' נ"א וז"ל ואביי אמר הוו קידושין תמיה לי א"כ לאביי המקדש אשה ובתה כאחת אמאי אין מקודשת, דהא לדידי' דרבה נמי לית לי', וכמו דמותיב לי' ממעשר ומעשר בהמה, וי"ל דבתר דשמעה מרבה סברי', ואפשר דאביי מודה בשאין מסורים לביאה באשה ובתה כאחת שהאחת אוסרת ביאה השני' אילו חלו הקידושין שאינן קידושין, וכמו שתרצו בתוס' לדעת רבא וצל"ע. עכ"ל. ועיקר החילוק בזה דהיכא דקידש אחת משתי אחיות במציאות האמתית המקודשת היא ראוי' לביאה ורק מחמת חסרון ידיעה אסורה ואם יבוא אלי' ויאמר דהא קדיש תהא ראוי' לביאה, אבל במקדש אשה ובתה כאחת כ"כ אינן ראויות לביאה בודאי, וחילוק זה בין ספק לודאי הוא מפורש בגמ' יבמות ד' מ"א ע"ב דספק מיקרי עולה ליבום משום דאם יבוא אליהו. יעו"ש. והנה לפי"מ שבארנו דבמקדש א' משתי אחיות גם במציאות האמתית לא נתיחדה אחת לקידושין, ובכה"ג לא שייך לומר אם יבוא אליהו ולפי"ז גם במציאות האמיתית כולן אינן ראויות לביאה, אבל לאחר העיון אין זה סתירה לדברינו, דבאמת עיקר החילוק בין ספק לודאי אינו משום אפשרות דיבוא אליהו דעכ"פ קודם הבירור איכא איסור, אלא עיקר הטעם בזה הוא משום דכל איסור שהוא מחמת ספק אינו איסור עצמי אלא איסור אחר מחמת חסרון ידיעה וכמו שבארנו ענין זה בשער א', ולפי"ז בקידש א' משתי אחיות עכ"פ על כל אחת אינו רק איסור ספק מחמת דין המעשה והוי רק איסור אחר גרם, דאיסור עצמי של אחות אשתו אי אפשר שיהא על כל אחת, אבל במקדש אשה ובתה כאחת דאם יחולו קידושי שתיהן יהי' אסורים באיסור אחות אשה ודאי, ובכה"ג מודה אביי דלא חלו הקידושין משום דבעינן קידושין המסורים לביאה, אבל מה שאינן מסורים לביאה שלא מחמת איסור אישות רק דבר אחר גורם סובר אביי דחשיב כמסורים לביאה, ורבא סובר דבעינן מסורים לביאה בפועל ומשו"ה גם מחמת ספק הגורם איסור ביאה חשוב כאינן מסורים לביאה, ומה דמסיק הרשב"א "וכמו שתרצו בתוס' לדעת רבא" דלכאורה אין מובן לדברי' מה שייך תירוצו לדברי התוס', דהתוס' הקשו לרבא מכל חייבי לאווין ועשה דאינן מסורים לביאה וחלים הקדושין, ומתרצי דרק איסור ביאה הבא ע"י קידושין חשוב קידושין שאינן מסורים לביאה, אבל מה שאסור גם בלא הקידושין אין זה בכלל קידושין שאינן מסורים לביאה. יעו"ש. ולפימש"כ כונת הרשב"א דכמו דלרבא גופי' יש חילוק בין איסור שהקידושין גורמים לבין איסור אחר שלא מחמת הקידושין, כ"כ לאביי י"ל דמחלק בין איסור ודאי, דהתם דין הקידושין עושה האיסור, ואין איסר ספק שהקידושין גורמים האיסור אבל לא איסור עצמי של קידושין אלא איסור אחר, דמקדש אשה ובתה כאחת מה שמקדש כאחת עושה איסור ביאה, ובמקדש אחת מאשה ובתה אין הקידושין פועלים האיסור רק גורמים שיהי' איסור מחמת חסרון התבררות ואיסור זה אינו איסור אישות שפועלים הקידושין. כנלענ"ד בזה:

ועפ"י דרכנו נסתרים כל הראיות שהביא בס' עין יצחק להוכיח כשיטת המרדכי, דמה שהביא מגמ' בכורות ותמורה לענין מחיר כלב דפריך הש"ס ליברור חדא ולא פריך לישתרו כולהו משום ביטול ברוב, כבר נתבאר בדברינו, וכן בהקדיש פרוטה בתוך הכיס דכל כה"ג ליכא תורת ביטול ברוב לכו"ע משני טעמים שכתבנו, היינו האחד משום דאין הספק מחמת תערובות דגם אם הי' מפורד בפ"ע בלי שום תערובות הספק עלי' שמא חל הדין עלי', והשני כיון דגם במציאות ליכא דבר מיוחד להיתר ולאיסור אין כאן מבטל ומתבטל, ובתוס' מעילה ד' כ"א הקשו רק בנפלה פרוטה של הקדש, וכן כל מה שהאריך שם בס' עין יצחק שם בתשובה זו מאיסורי הנאה של דבר המשותף, לפ"ד לא שייך דין ביטול, דגם קניני השותפים עפ"ד אין בזה דבר מיוחד לזה ולזה גם עפ"י מציאות האמתית, ולבד זה לק"מ מנודר הנאה מחבירו דאסור להנות מדבר שיש לחבירו חלק בו כמו ביהכנ"ס וכדומה, דבכה"ג איסור חפצא הוא האיש, ובעת שהוא נהנה מנכסי' הוא נהנה ממנו, ואין שייך בזה דין ביטול ברוב, דעכ"פ הוא נהנה מחבירו. ודו"ק. וכן מה שהוכיח ממס' יומא ד' נ"ה בטעמא דר"י דלא הי' שופרות לקיני חובה משום חטאת שמתו בעלי', ולא אמרינן דליבטלו הך דמים ברובא, דלפ"מ דפסק האו"ה והחו"י דבנולד האיסור בתערובות גם בע"ח וכל דבר חשוב בטלים ברוב, דלפי"ז מהראוי להיות דגם מטבע בטיל. יעו"ש שהאריך שם. ועפימש"כ לעיל אי אפשר שיהי' שם דין ביטול ברוב כיון דמקשה בש"ס שיהני שם דין ברירה לא יצויר עוד דין ביטול, דכל היכא דשייך דין ביטול ליכא דין ברירה, ובאמת כתבו התוס' ישנים דהש"ס מקשה שנאמר דהוי כהתנו מעיקרא או שיתקנו דיתנו מעיקרא שיהי' הדמים קדושים ע"מ כן כמו שהבאנו לעיל דבריהם, וי"ל דקושית הש"ס הוא בדרך ממ"נ, דאם כל אחת מקדשת המעות רק לעצמה ויהי' דמי כל אחת מיוחדים, לישתרו כולם משום ביטול ברוב, ואם הוי בגדר התנאה שאינה מיחדת הכסף לעצמה יהני משום ברירה, וזה פשוט, וכן מה שחשוב לראי' מוכרחת מהא דאמרינן בגמ' תמורה ד' ט"ו ע"ב דאין חטאת ציבור מתה, ומוכיח משעירי הרגלים ור"ח דאמר רחמנא לאייתינהו מתרומת הלשכה, דילמא מתו מרייהו דהנך זוזי ש"מ אין החטאת ציבור מתה, ופירש"י שם דהיינו שמא מתו קצת מאותן שהביאו השקלים, דקשה למה לא בטלי הנך שקלים ברוב, ומזה הוכיח דגם כה"ג לא בטלי מטעם שיטת המרדכי והכריח מזה כסברת המקנה, דגם בניכר ההיתר מעיקרא אם כולם ראוים להאסר ע"י מקרה של מיתת בעליהם הרי זה דומה לנידון של המרדכי ביבמה שרקקה דם, נלענ"ד דל"ק, דהנה זה ודאי דדין חטאת שמתו בעלי' תלוי בהתכפר ולא במקדש, שאם הפריש אחד דמי חטאת בעד ראובן ומת המקדיש אין זה כלום