שערי ישר חלק א רמט

יהי' היתר כגון תרומה שנתערבה בחולין אין יכול לומר זו יהא של תרומה וזו יהא של חולין כיון שנתערב. עכ"ל. הרי מפורש כתבו דאף שהאיסור נולד בתערובות כיון דחשובים מעורבים היינו דהאיסור בע"כ מיוחד לעצמו בתערובות שהדמים שהן של האשה שמתה הן נאסרים בפרט באיסור של חטאת שמתו בעלי', ואיסור זה אי אפשר שיופקע מדמים אלו ולהתפיס על דמים אחרים, ובע"כ חשוב תערובות איסור בהיתר ומשו"ה לא שייך ברירה שיכוון לברר את האיסור מתוך ההיתר, ורק היכא שעדיין לא נתיחד האיסור על דבר אחד בפרט וליכא בזה ענין תערובות דכולם שווים המה בכה"ג איכא מאן דאמר שהאיסור מתיחד לחול על מה שבורר, ע"כ נראו הדברים בבירור, שלזה כוונו גם התוס' בתמורה הנ"ל:

ולפי"ז אם נאמר דבקידש אחת מה' נשים וכן בעשרה טלאים נגד ט' טלאים וכלב אחד, דבמציאות מתיחד הדין על אחד בפרט, א"כ גם שם אם נאמר ברירה הוא שיכוון לפגוש את האיסור עפ"י רוח נבואה, אלא ודאי כמו שבארנו דבכה"ג ליכא חלות על איזה פרט, ורק שחלות הדין שאחד מהם ראוי להתפס, וכל זמן שלא נתיחד אחד כולם אסורים מחמת זה דהרי יש כאן מעשה וסבה הגורמת שיהי' הדין על אחד, ולמאן דאית לי' ברירה אפשר להתיחד משעת הבירור, ובזה פקע האיסור מהשאר, ולמאן דלית לי' ברירה אין לזה תקנה ונשאר הדבר בספק לעולם, ועפי"ז אין שייך בכה"ג דין ביטול ברוב כיון דכולם שווים ואין כאן מיעוט ורוב וכמו שבארנו, ולפי"ז יהי' זה הכלל גדול בדין, דהיכא דשייך דין ברירה ליכא דין ביטול ברוב, והיכא דשייך ביטול ברוב לא שייך דין ברירה, ודלא כמש"כ הגרע"א הנ"ל להרכיב שני הדינים במקום אחד, ולכאורה הי' מקום לומר דרק למאן דאית לי' ברירה אינו מתיחד החלות רק כפי ההתבררות של האדם, אבל למאן דלית לי' ברירה מיחדים חלות הדין עפ"י שמים, אבל זה רחוק מן הדעת, דהנה אף דנראים הדברים דלמ"ד יש ברירה חשבינן כאילו חל מעיקרא על דבר זה בלבד, והוא משום דמ"ד זה סובר דהוי כאילו הוכר מעיקרא, משום דאמרינן אילו הי' בורר מעיקרא הי' ג"כ בורר את זה, משו"ה חשבינן כאילו הוברר מעיקרא, והוי עכשי' לכל הענינים הנוגעים לדון למפרע אם כבר חל על דבר זה בפרט, לחשוב כאילו כבר חל, דמצרפינן דעת הבעלים של עכשי' ומה שבורר עכשי' כאילו רצה וברר כבר משעת תחילת המעשה, אבל כ"ז אם ברר אח"כ, אבל אם לא ברר אח"כ הרי באופן זה אין החלות תלוי בהתבררות, והנה אם נחליט כמש"כ מובן הענין, דבין אם ברר ובין אם לא ברר, אינם מיחדים מן השמים, ורק אם ברר אח"כ אמרינן הוברר הדבר למפרע, ואם לא ברר נשאר החלות בלי התיחדות כלל, דגם קמי שמיא ליכא התיחדות, אבל אם נימא דאם לא ברר אח"כ מיחדים מן השמים החפץ שעלי' יחול הדין, עלינו לומר שמתחילה חל הדין על אופנים שאם לא יברר יחול ע"י בירור שמים, ואם יברר יחול ע"י בירורו של האדם, וזה רחוק מן הדעת, וע"כ נראים הדברים מסתברים דגם למ"ד אין ברירה ליכא שום התיחדות מן השמים, וגם בלא התיחדות איכא חלות על ענין זה שאחד ראוי להאסר ומחמת זה כל אחד נאסר מדין ספק כמש"כ:

ובס' אבני מילואים סי' מ"א סק"ב הביא מש"כ הריטב"א על הא דפליגי אביי ורבא בקידש אחת משתי אחיות דלמ"ד קידושין שאינן מסורים לביאה לא הוי קידושין לא חלין הקידושין גם בקידש אחת משתי אחיות, וכתב הריטב"א וז"ל צע"ג דהא אי אמרינן ברירה קידושין המסורים לביאה מתחילתן הוא. עכ"ל, ובתוס' רי"ד כתב וז"ל ודאי אם הי' אומר איזה שארצה היום או מחר, בזה הי' לסמוך על ברירה, כיון שתלה ברצונו אבל זה שקידש מתחילה שלא בירר איזה קידש אין לומר שם ברירה. עכ"ל. וקשה טובא על דברי' דהלא מצינו בכמה מקומות בש"ס דגם היכא דלא תלה מתחילה ברצונו אמרינן ברירה, וכמו בשנים שלקחו בשותפות - במס' ביצה פ' משילין - וביותר במס' תמורה שהבאנו לענין מחיר כלב, ועי' באבני מלואים מש"כ לתרץ קושית הריטב"א ולא תירץ כלום דברי התוס' רי"ד, ולענ"ד בכונת דברי התוס' רי"ד דהנה למ"ד יש ברירה שהוא כבירור למפרע שכן רצונו למפרע מעיקרא, אף שהאדם בעצמו לא עלתה במחשבתו מעיקרא על ענין ההתבררות הזאת, אבל לכה"פ בענין שלא תהי' הברירה של עכשי' סתירה לדמעיקרא, בכדי שנוכל לומר אילו הי' עולה על מחשבתו מעיקרא על ענין זה היתה דעתו מסכמת על אופן הסכמתו של עכשיו, ומשו"ה י"ל דבחלקו עשרה טלאים נגד ט' טלאים וכלב, אף שלא הי' בדעתו מעיקרא כלל על ענין זה איזה טלה יהי' נגד הכלב, אבל אם הי' מעלה ענין זה על מחשבתו אז אולי גם מעיקרא הי' מפרש שטלה זה יהי' נגד הכלב, וכן בשותפים מעיקרא לא חשבו ע"ד החלוקה, רק דעתם היתה על עיקר הלקיחה בשותפות ההחלוקה והשותפות הם שני ענינים, אבל בקידש אחת משתי אחיות, כיון שלא גלה דעתו שמיחד האשה שיברור אח"כ הוי סתירה לבירור של אח"כ, דמתחילה לא רצה לברר רק קידש אחת מהן, היינו שיהי' שתיהן ראוים לזה ויהי' ספק, משו"ה לא מהני ברירה לומר דגם מעיקרא אילו עלה על מחשבתו הי' בורר כדעכשי', ולפי"ז אין דברי תוס' רי"ד סותרים לדברי תוס' דתמורה הנ"ל שכתבו דבנולד האיסור בתערובות סמכינן אברירה וכמש"כ לעיל דלצדדים נאמרו דבריהם, ואין ראי' מדבריהם אם סברי כהריטב"א או כהתוס' רי"ד, דהמקומות שהביאו התוס' מן הש"ס מיירי באופן שאין סתירה הבירור של עכשי' לדמעיקרא, ועכ"פ לפי"ז מוכרח הענין גם מדברי תוס' רי"ד הנ"ל דמאן דאית לי' ברירה אין הטעם שהאדם יכול לברור ולכוון את המיוחד מן השמים, אלא להיפוך שהדין חל על זה שמברר, וזה פשוט וברור:

אמנם לכאורה יש להקשות על דברינו מדברי הרשב"א